"אחרי 16 שנה יחד הם נפרדים, ובוחרים להישאר משפחה", משפט אחד, פשוט לכאורה, אך טעון במשמעות רגשית עמוקה. לירז צ׳רכי ותום אבני לא רק הודיעו על פרידה, הם הציגו מודל אחר לגמרי של פרידה מודעת, אנושית ומכבדת.
במקום כותרות של דרמה או פיצוץ, קיבלנו מסר של כנות ובגרות. במקום האשמות, שיח. במקום מאבק, שיתוף פעולה. הם בחרו לדבר על אהבה, על הורות משותפת, ועל הבחירה להישאר משפחה גם כשדרכם הזוגית מסתיימת. בעולם שבו גירושין נתפסים לעיתים כסוף טראומטי, ההודעה שלהם הציבה מראה אחרת, כזו שמדגישה את הכוח שבקשר גם אחרי הפרידה.
בגישור בקש״ב, שם אני מלווה זוגות רגע לפני, בזמן ואחרי פרידה, אני פוגשת שוב ושוב את אותו הרגע שבו הכול נראה אבוד. הלב מלא, הראש סוער, והפערים נראים בלתי ניתנים לגישור. אבל אז, כשהשיח הופך אמיתי וכשמתחילים לדבר מתוך הקשבה ולא מתוך פחד, מתרחש שינוי אמיתי. זה לא קסם אלא תהליך שמבוסס על בחירה מודעת: לבחור בתקשורת על פני מלחמה, בביטחון על פני הגנה, בשקט פנימי על פני רעש של צדק.
המודל של פרידה מודעת איננו רק שיטה מקצועית אלא דרך חיים. הוא מבוסס על ההבנה שהאהבה לא תמיד נגמרת עם תום הזוגיות, אלא משנה צורה. כאשר יש ילדים, שורש הקשר ממשיך להתקיים, והשאלה איננה כיצד נפרדים אלא כיצד ממשיכים יחד אחרת.
מה שעשו לירז ותום הוא לא רק צעד אישי אלא מסר חברתי. הם הראו שאפשר לפרק בית מבלי להרוס אותו, שאפשר לשמור על שפה של כבוד, חמלה ושותפות גם בפרידה. זו תזכורת לכך שסוף לא חייב להיות כישלון, אלא יכול להיות התחלה של פרק חדש, של שפה חדשה ושל משפחה אחרת.
