אלית מוסאיוף: “גל רובין אמרה לי את מדהימה, אבל לי הגיע לזכות”

“גל רובין אמרה לי: את מדהימה, אבל לי הגיע לזכות”: אלית מוסאיוף בראיון חושפני על הזכייה, ההדחות והחלום הבא

השבוע אירחתי בפרק מיוחד של הפודקאסט ״זה תרבות?!״ את השורדת האמיתית - זו שלא רק ניצחה בהישרדות, אלא גם את הספקות, ההטיות, והסטיגמות. אלית מוסאיוף, האישה שכבשה את האי וגם את לב הצופים, יושבת מולי, זורחת. “תודה רבה!” היא מחייכת כשאני מחמיא לה על איך שהיא נראית. “עבר זמן מהצילומים, אבל אז לא אהבתי את איך שיצאתי. בכיתי המון, נראיתי נפוחה, ולא עשיתי שום טיפוח מיוחד לפני. אבל אחרי השידור אנשים כל הזמן אמרו לי - ‘את הרבה יותר יפה במציאות!’ אם הייתי מקבלת שקל על כל הערה כזו - כבר הייתי מכפילה את המיליון".

“שלחתי הודעה: אלית מוסאיוף, בת 52 נראית בת 42”

אלית מספרת שהכול התחיל כמעט במקרה. היא בכלל לא הייתה בתכנון העונה, אלא לוהקה ברגע האחרון אחרי שמתמודדת אחרת נאלצה לפרוש. “ראיתי פוסט של המלהקת שעדיין מחפשים את ה’גלמזונה’ לעונה החדשה, ושלחתי לה הודעה קצרה - ‘אלית מוסאיוף, בת 52 נראית בת 42’ - הרמתי לעצמי, כן,” היא צוחקת. “וזה טיפ חשוב לכל מי שרוצה להתלהק - תהיו תמציתיים, אבל מסקרנים. לא לחפור. יש הצפה של הודעות, אז תבלטו".

בדיעבד, היא גילתה שנכנסה ממש ברגע האחרון, לאחר שמתמודדת אחרת - מיכל אברהמי, שנאלצה לפרוש בעקבות תאונה של בן זוגה. “לא ידעתי את זה בזמן אמת,” היא אומרת, “אבל כנראה הכול היה צריך לקרות בדיוק כך. מיכל השתתפה בעונה העוקבת יחד עם הבת שלה מירב, ואני נכנסתי למשבצת הפנויה. לפעמים החיים פשוט מזיזים את הקוביות כמו שצריך - וזה היה הרגע שלי".

ואולי דווקא הכניסה הלא צפויה הזו, ברגע האחרון, היא מה שנתן לאלית את תחושת הייעוד שהובילה אותה לניצחון. היא הגיעה בלי בריתות, בלי תכנון מוקדם, לדבריה, הצליחה לשרוד כל הדחה בפני עצמה.

“לא הייתי ביצ׳ שעושה תכסיסים - האסטרטגיה שלי הייתה חברתית”

לא יכולתי שלא לשאול את אלית על הפיל שבחדר - הביקורת על הניצחון שלה. אלית לא מתכווצת, לא מתנצלת, ולא מתגוננת. להפך. היא מדברת באומץ ובבהירות, כאילו כבר השלימה מזמן עם העובדה שבישראל לא מספיק לנצח - צריך גם לשכנע שהניצחון “מגיע לך”.

“אנשים שכחו שהישרדות היא קודם כול משחק חברתי,” היא אומרת בקול רגוע אך בטוח. “זה לא ‘נינג’ה ישראל’ ולא תחרות כוח. אני לא הייתי הכי חזקה פיזית, לא זכיתי בהרבה חסינויות, אבל אני שרדתי כל הדחה, וזה בזכות, לא בחסד. ידעתי איך לדבר, איך לקרוא אנשים, איך לשמור על יחסים גם כשלא הסכמנו - זו אסטרטגיה לכל דבר. אנשים חושבים שאם את לא ביצ’ שעושה תככים - אז את לא שחקנית, אבל אני הוכחתי שאפשר לשחק גם בדרך אחרת. אפשר לנצח עם רגש".

אבל כאן אלית מרחיבה את הדיון, “אותו דבר קורה גם ב’האח הגדול’,” היא אומרת, “אומרים שהזכייה של יובל לוי לא הגיע לו, שהמנצח האמיתי היה צריך להיות ארז איסקוב. זה בדיוק אותו מנגנון. יש אנשים שלא מסוגלים לקבל שניצחון יכול לבוא לאו דווקא מהמקום הכי קולני או הכי דומיננטי. לפעמים זה מי שהיה אנושי, מי שהיה נעים, מי שלא דרס אחרים בדרך. ודווקא את זה הקהל מעריך".

ובאיזשהו אופן, היא צודקת. גם "הישרדות" וגם "האח הגדול" הן לא רק תוכניות על כוח, הן מראות חברתיות - מגרש שבו ישראלים דנים שוב ושוב באותה שאלה נצחית: האם מגיע לנצח למי ששיחק הכי טוב, או למי שהיה הכי טוב לב? ואלית, בלי להתנצל, בחרה להיות הצד השני של המשוואה.

“באי למדתי לזרום כמו מים - וגם לעשות קקי על החול”

אין כמו לשמוע ממנצחת אמיתית את מה שאף אחד לא מעז לספר. “פשוט ככה, על החול,” אלית צוחקת כשאני שואל איך מתמודדים עם הצרכים על האי. “אין שירותים, אין נייר, אין כלום. אתה פשוט מוצא מקום שקט ומקווה שאף מצלמה לא תתקרב. זה לא נעים, אבל ככה זה - הישרדות במובן הכי מילולי של המילה".

היא מתארת את התנאים הקשים: “מה שרואים זה בדיוק מה שיש. לא מתקלחים, לא ישנים, לא אוכלים כמו שצריך. הגוף נשבר, ואתה רק מנסה להחזיק את עצמך. אני גם מעשנת כבדה - ולא היו לי סיגריות. זה אולי נשמע שטותי, אבל עבורי זה היה אחד הדברים הכי קשים. אתה מבין כמה הגוף שלך מכור להרגלים כשאתה נאלץ להיפרד מהם באחת. והאי הזה - הוא לא נותן הנחות לאף אחד".

ואז מגיע הסיפור על הרגע שבו כמעט נשברה - רגע קטן שיכול היה לשנות הכול. “אחרי לילה של גשם בלתי פוסק, פשוט לא יכולתי יותר,” היא נזכרת. “הכול היה ספוג מים - הבגדים, השיער, אפילו החול. שכבתי על האדמה, קפואה, עייפה, עם גוף שלא מפסיק לרעוד. באותו רגע אמרתי לעצמי - אני לא בנויה לזה. זהו, אני רוצה הביתה".

אבל במקום לארוז את השק, היא הלכה לפסיכולוגית של הפורמט. “אמרתי לה שאני רוצה לפרוש. הייתי על סף דמעות. ואז היא הסתכלה עליי ואמרה: ‘זה באמת מה שאת רוצה? זה הטייטל שאת רוצה שיישאר עלייך - זו שפרשה?’” אלית שותקת לרגע, כאילו חוזרת לשם. “זה היה רגע של מראה. כאילו מישהי החזירה לי את האמונה בעצמי. יצאתי מהשיחה הזו אחרת. אמרתי לעצמי - את לא זו שפורשת. הפעם את נלחמת עד הסוף. ובאותו רגע ידעתי, אני לא רק הולכת להישאר, אני הולכת לנצח". “כולם מסריחים, כולם צריכים מגע - ברור שהיו חירקושים”

כשאני שואל בעדינות על שמועות שהיה סקס באי, אלית לא נבהלת, רק צוחקת מהשאלה. “קודם כול, שמעתי שהיו בעונות קודמות, אבל אני אישית לא ראיתי בעיניים. מה שכן, היו חיבוקים ונישוקים כל הזמן - זה היה חלק מהיום־יום שם. בעיקר אצל טל מורד ומאיה קיי, שם הרי זה התחיל. אני יכולה להגיד את זה בלי בעיה כי זה היה לגמרי גלוי מול המצלמות - הם היו צמודים, היה חמוד, אפילו רומנטי. אני יודעת שהיו ביניהם נשיקות וחיבוקים, אבל מעבר לזה? אין לי מושג, ולא ניסיתי לבדוק", היא צוחקת.

ואז היא מוסיפה: “ברור שהיו חירקושים. באיזשהו שלב כולם מסריחים, כולם עייפים, אבל גם כולם זקוקים למגע. בני אדם צריכים מגע - זה צורך בסיסי. ובלילות, כשקר, כולם נצמדים אחד לשני, גם רק בשביל החום. אז אני מתארת לעצמי שהילדודס האלה, שהם גם צעירים ורווקים, אולי עשו קצת יותר. ואני הכי מפרגנת להם. מותר להם לעשות מה שבא להם - הם לא חייבים כלום לאף אחד".

“גל רובין אמרה לי: את מדהימה, אבל לי הגיע לזכות”

כשאני שואל את אלית אם נשארה בקשר עם חבריה מהאי, היא מחייכת חיוך קטן - כזה שמבין שהשאלה הזו מורכבת הרבה יותר ממה שהיא נשמעת. “אני בקשר עם לא מעט,” היא אומרת. “קודם כול עם סהר כהן, שהוא אהבת חיי - באמת, יש בינינו חיבור מיוחד. גם עם גיא רוזן, גיא שיקר, דורין דותן - שבתוכנית היינו נמסיס, אבל מאז דווקא ממש התקרבנו. ספיר קשתי, האייקונית, גם חברה קרובה שלי היום. יש גם כמה שאני שומרת איתם על קשר קליל יותר, כמו נבו, רגב וקייסי זפטה. אבל עם חלק אחר, פחות - “למשל, טל מורד ומאיה קיי - אני לא בקשר איתם בכלל, אבל הכול בסדר, לא היה בינינו משהו אישי. אנחנו פשוט לא באותו גיל, לא באותו ראש. זה טבעי".

“חלק מהמתמודדים לא הגיעו אפילו למסיבת הזכייה. היו כאלה שפשוט נעלמו, אחרים שמאז לא דיברו איתי. גל רובין למשל - אני לא בקשר איתה, ולדעתי זה יישאר ככה לתמיד. לא מהצד שלי, כן? אני הכי פתוחה ומפרגנת. אבל היא אמרה לי במפורש, במילים האלה: ‘אני חושבת שאת אישה מדהימה. אבל אני חושבת שלי היה מגיע לזכות’. אין מה לעשות, זה יושב עמוק. מי שהיה שם, השקיעה הכול, ובסוף לא ניצחה – זה כואב. ואני מבינה את זה".

“זה לא פשוט להפסיד, ואני לא שופטת אף אחד,” היא מוסיפה. “אבל כן, זה כאב לי. בסוף זכיתי בעשרה מתוך אחד עשר קולות, וזה לא היה במקרה. עבדתי קשה, התמודדתי לבד, עברתי הכול. גם לי מגיע כבוד. אתה יודע מה הפתיע אותי? דווקא מנשים בגילי קיבלתי לפעמים את התגובות הכי קשות. ציפיתי שהן הכי יפרגנו לי, כי יבינו מה זה לעמוד מול דור צעיר, לעבור את הכול ועדיין לנצח. אבל לא כולן יכלו להכיל את זה. אולי זה משהו חברתי, אולי זה קנאה, אולי זה פשוט קושי לראות אישה אחרת מצליחה.אבל רוב התגובות היו מהממות, באמת. ברחוב, ברשת, מאנשים שאני לא מכירה - קיבלתי אהבה מטורפת.

“החלום האמיתי שלי הוא משחק - ואני לא מוותרת עליו”

אחרי הזכייה, מוסאיוף חזרה אל החלום הישן - משחק. “מיד אחרי הצבא למדתי אצל לוינשטיין, אבל החיים לקחו אותי לכיוון אחר. עכשיו, אחרי הישרדות, זה חזר אליי. הלכתי ללמוד אצל גלית רוזנשטיין, ואני עושה אודישנים, גם אם קשה. אני מאמינה שעוד תגיע ההזדמנות הגדולה שלי".

והיא מסכמת בטיפ למי שחולם להיכנס לריאליטי: “תהיו אמיתיים. אל תמציאו סיפורים קורעי לב. כשיש קסם - הוא קורה לבד. ואני תמיד אומרת אל תוותרו. תראו את סתיו קצין, שניסתה עשר פעמים עד שהתקבלה לאח הגדול. התמדה זה הכול".