אמש (שני) שודר בקשת 12 תחקיר "חשיפה" עם הדוגמנית והשחקנית טיילור מלכוב - מי שהייתה אחת מכוכבות הילדים הגדולות בישראל, שחזרה לספר איך חלום הילדות שלה הפך לסיוט מתמשך. אחרי תשע שנים של שתיקה, מלכוב גילתה מי הפיץ ברשת סרטונים אינטימיים מזויפים שיוחסו לה, והתעמתה איתו מול המצלמות.
לאחר שידור התחקיר, הרשת סערה. לצד גלי תמיכה של סלבס ומעריצים - משחר טבוך שכתב “מלכה”, ועד רומי גיאור שהוסיפה “מה שלקחו בכוח אפשר להאיר עם אור” - הופיעו גם שלל תגובות חשוכות, אלימות ומלאות שנאה. לא מעט גולשים בחרו לגלוש למקומות האפלים ביותר של המקלדת.
כך כתבו: “שפעם הבאה לא תצלם סרטונים”, “מעניין אם היא תמשיך לשקר שזו לא היא”, או סתם הערות נבזיות כמו “תביאו לה נייר”. תגובות משפילות, האשמות, ואפילו שמחה לאיד - כאילו הפצת סרטונים של ילדה בת 14 היא עילה לבדיחה. ובין כל זה, קול השפיות הוא מיעוט. וזה לא משנה אם הסרטון אמיתי או מזויף. השאלה “אם זה היא או לא” בכלל לא רלוונטית. עצם העובדה שמישהו החליט להשתמש בדמות של ילדה כדי להשפיל, לבזות ולצבור צפיות – היא הזוועה האמיתית.
ופה מגיעה הנקודה האמיתית: אנחנו לא חיים באיראן. לא תחת שלטון האייתולות. בישראל של 2025 אישה יכולה להביע מיניות בכל דרך שתרצה ויש לה את הזכות שהדברים יישארו פרטיים שלה - ובוודאי שאף אחד לא זכאי לשפוט ילדה, נערה או אישה, על סמך דימוי או סרטון (אמיתי או מזויף). מה גם, שטיילור חזרה אין ספור פעמים על המילים "זאת לא אני". ואנחנו מאמינים לה.
הסיפור של טיילור הוא לא רק על ילדה שנפגעה. הוא על מדינה שלמה שמתקשה להבין את גבולות הגוף והבושה. ומי שעדיין שואל “אם זה אמיתי” - פספס את השאלה החשובה באמת: איך הפכנו לחברה שמרחמת על העבריין ולא על הקורבן.
