הבוקר פורסם בוואלה סלבס על הזוגיות החדשה של אלי שרעבי החטוף שחזר משבי חמאס עם יערה קריספיל, אדריכלית גוף ותנועה, בעלת קליניקה לטיפול בכאב ושיקום פציעות ספורט. טוקבקים נרגשים, כותרות גדולות ושמחה בלב, והכול עטוף באותו סיפור שמלווה אותנו כבר יותר משנתיים מדינה פצועה, כואבת, שמחפשת נחמה, סמל לתקווה ולשיקום.
שרעבי, שאיבד את אשתו ובנותיו בטבח הנורא בשביעי באוקטובר, הפך באחת לדמות שכל ישראלי מכיר. לא מפני שרצה, לא מפני שביקש את אור הזרקורים , אלא מפני שהגורל האכזר דחף אותו לשם. והנה, שמונה חודשים אחרי שחזר מ-491 יום בשבי חמאס, כשהוא מנסה להשתקם ולבנות לעצמו חיים חדשים, אנחנו שוב שם עוקבים, מצלמים, מדווחים, מנתחים. כי זה “מעניין”. כי הציבור “רוצה לדעת”.
אבל כאן, בדיוק כאן, צריך לעצור רגע. לשאול את עצמנו מי באמת הרוויח מהפרסום הזה? את מה משרתת הידיעה על הזוגיות החדשה, את התקווה הלאומית או את הרייטינג? את הציבור או את הצורך האנושי שלנו להציץ לחיים של מישהו אחר, בעיקר כשהם נוגעים בכאב הכי חשוף שלנו?.
נראה שבשנתיים האחרונות נוצר בישראל ז'אנר חדש של “סלבס לא מרצון” אנשים שהפכו לידועים בציבור רק מפני שסבלו. החטופים שחזרו מהשבי, המשפחות שאיבדו את יקיריהן, הפצועים שמנסים לשקם את חייהם, כולם, כמעט בעל כורחם, מצאו את עצמם חלק מארו הזרקורים. החיים הפרטיים שלהם מעניינים אותנו יותר מכל כוכב ריאליטי שחקן או זמר מפורסם. כל פרט עליהם הופך לכותרת, כל תמונה לאייטם.
התקשורת, מצידה, נמצאת במלכוד מוסרי. מצד אחד, אלה דמויות ציבוריות, אנשים שמסמלים את הרוח הישראלית, את הכאב ואת התקומה. מצד שני אלה בני אדם פרטיים. פצועים, רגישים, שעדיין מנסים לנשום אחרי מה שעברו. והקו שבין סיקור לגיטימי לבין חדירה לפרטיות הפך דקיק מאי פעם. האם זה לגיטימי לשלוח צלם פפראצי שיתעד את הזוג החדש? האם זה לגיטימי לדווח על כל צעד חדש בחייו הפרטיים של שרעיב או של כל חטוף אחר שחזר מהשבי.
קרה לי לא פעם, שקיבלתי מידע על חטופים ששוחררו או על בני משפחותיהם. התלבטתי אם לפרסם. ידעתי שזה מאוד מעניין את הציבור אבל לא היה לי ברור איך יגיב על זה מושא הכתבה. גם אם החטוף או משפחתו מאשרים לפרסמה לא בטוח שהם מבינים איזה השלכות יהיו לזה בהמשך, אם פרסום הידיעה תעניק כוח, או תיצור טראומה חדשה. ההבדל בין עיתונות אחראית לעיתונות רכילותית הוא לא תמיד ברור, במיוחד כשהסיפור האנושי חזק כל כך.
בימים אלה, רצות לא מעט שמועות על חטופים וחייהם האישיים, וכל עיתונאי צריך לחשוב מה עומד לנגד עיניו, הרייטינג או הצלקת הנפשית שתיגרם כתוצאה מהפרסום.
הבעיה היא לא רק בתקשורת. היא גם בקוראים. כי כל קליק, כל שיתוף, כל סקרנות וכל תגובה מזינה את אותו מנגנון שמטשטש את הגבולות. אולי צריך להזכיר לעצמנו שהאנשים האלה לא ביקשו להיות חלק מהשיח הציבורי. הם לא חתמו על חוזים עם סוכנים. הם רק ניסו לשרוד, ועכשיו הם מנסים לחזור לחיים.
הזוגיות החדשה של שרעבי משמחת את כולנו, היא מעניקה לנו ניצוץ של תקווה, היא נותנת לנו כוח, היא מלמדת שאפשר לקום מהמקום הכי כואב ונמוך כי אין כוח חזק יותר מהחיים עצמם. אבל לא בטוח שהיא צריכה להיות “סיפור חם”. רגע שבו מדינה שלמה יכולה לשמוח בשבילו מבלי להפוך את זה למופע.
נראה כי האחריות שלנו, כעיתונאים וכציבור, היא דווקא לדעת מתי לא לפרסם, לדעת מתי לעצור, לדעת מתי עובר הגבול. להבין שלא כל מידע, או דיווח צריך להגיע לעמוד הראשי. כי לפעמים, השקט הוא הכותרת הכי חשובה.
