פתגמים רבים נכתבו על מי שעושה את אותה הטעות פעמיים, אבל מה נאמר על מי שעושה אותה שוב ושוב, כמעט בכל עונה מחדש? זה בדיוק הסיפור של “הכוכב הבא לאירוויזיון”, שחזרה השבוע למסך - נוצצת, מלוטשת, מלאת תקווה - אבל כבר בפרק הראשון נחשפה באותה חולשה ישנה: הכתרת המנצח לפני שהתחרות בכלל התחילה באופן רשמי.
לא מדובר בביקורת על המתמודדים, ולא על המוזיקה. להיפך - הם כישרוניים, מרגשים וראויים לכל פרגון. הבעיה מתחילה כשגם השופטים וגם המנחים (והנהדרים) ממהרים להכתיר מועמדים עוד לפני שסיימו משפט. “הנציג שלנו לאירוויזיון!”, “זה קול שייצג אותנו באירופה!”, “יש לנו את הזוכה!” - משפטים שנזרקים כלאחר יד לאוויר, כבר בפרק הראשון, לעיתים עוד לפני שהנבחן שר מילה אחת. וזה אולי נשמע תמים, אפילו מפרגן, אבל האמת היא שזה פוגע בתוכנית פעמיים - גם באמינות מול הצופים, וגם בתחושת המציאות של המתמודדים עצמם.
⸻
כולם כבר נציגים – אז בשביל מה תחרות?
“הכוכב הבא לאירוויזיון” היא אחת מתוכניות הריאליטי הבודדות בארץ שמצליחות לשמר תחושת שליחות. היא לא רק תחרות שירה; היא הפכה למפעל לאומי למציאת הנציג הישראלי לאירוויזיון - אירוע שכולנו מתרגשים ממנו מדי שנה. אבל דווקא משום כך, קלות הדעת שבה מחולקים התארים הגדולים ביותר שוברת את המתח ומחסלת את הציפייה.
השיא היה, שכבר בפרק הראשון של העונה, הזמרת אלונה ארז נכנסה לאודישן מרגש, ועוד לפני שהשמיעה קול - המנחים אסי עזר ורותם סלע, הכריזו שהיא “נראית כמו הנציגה הבאה שלנו לאירוויזיון”. אני אוהב אותם, באמת, אבל איך אפשר לזהות נציגה עוד לפני ששומעים אותה שרה? מה זו הזילות במושג ״מנצח״.
כשכולם “נציגים” ישר על ההתחלה, אף אחד כבר לא באמת נציג. זה פוגע בתחרות עצמה וגם בתהליך, כי אם הזוכה כבר נמצא בפרק הראשון - בשביל מה כל השאר? איפה המסע, ההתפתחות, הגילוי? אחת הסיבות שאנחנו צופים בתוכנית היא כדי לעבור יחד עם המתמודדים את הדרך, לא כדי לדעת כבר בהתחלה מי “אמור” לנצח. כמו כן גם למה שהמתמודדים ירצו להמשיך, אם הם כבר שמעו את השופטים מכתירים אחרים פעם אחר פעם.
חשוב לי להדגיש, לדעתי "הכוכב הבא" עושים עבודה מעולה באיתור הנציג הישראלי, ובזכותם הגענו להישגים חסרי תקדים שנה אחר שנה. אין עוד תוכנית שהצליחה לייצר קונצנזוס כזה סביב בחירת נציגי ישראל, וגם להביא הישגים באירוויזיון. לכן יש להבהיר - הטענה פה היא לא נגד השופטים, לא נגד המנחים, וגם לא נגד ההפקה. להפך. מדובר כאן בביקורת מתוך אהבה למותג הזה, ובלקח שלדעתי כדאי לקברניטים לקחת לעונות הבאות: לא כל דרמה היא דרושה, ולא כל אמירה צריכה להישמע כמו הבטחה. גם אם הביקורת לא יכללו הבטחה לניצחון, עדיין נבין שהרבה מונח על הכף, האובר דרמה בעיני מיותרת.
⸻
לפעמים חלומות מתנפצים:
מעבר לתחושת הצופה, יש את הפן האנושי, זה שכואב באמת - הפן של המתמודדים עצמם. רובם צעירים, לעיתים אפילו בני 17 בלבד, בגיל שבו חלומות עדיין גדולים יותר מהמציאות. עבורם זו במה ראשונה, אולי הפעם הראשונה שהם עומדים מול מצלמות, שופטים, קהל, ומרגישים לרגע שהעולם רואה אותם. כשהם שומעים ממנחה או שופט את המשפט “יש לך את מה שצריך בשביל לייצג את ישראל באירוויזיון”, הם לא שומעים את זה כקלישאה טלוויזיונית - הם שומעים נבואה. הם מאמינים לזה. איך לא? מדובר ברגע נדיר שבו מישהו מהתעשייה, אדם שהם גדלו עליו, מאשרר את החלום שלהם.
אבל זו גם המלכודת הכי אכזרית שיש. כי בסוף - אחד או אחת בלבד ייבחרו. כל היתר, שבמשך שבועות מסתובבים עם התחושה שהם “הנציגים הבאים”, נאלצים להתמודד עם התרסקות כואבת. התחושה הזו לא מתפוגגת עם כתוביות הסיום; היא מלווה אותם ימים ושבועות אחר כך, כשהם מנסים להבין איך ממשיכים מפה, ואיך ייתכן שהבטחה כזו התפוגגה כל כך מהר.
מדובר בצעירים מוכשרים, אבל גם רגישים, שברובם לא חוו עדיין את הקשיים האמיתיים של תעשיית המוזיקה. ההפקה אולי לא מתכוונת לכך, אבל כשהיא מפזרת סופרלטיבים בקלות כזו, היא לא רק בונה רגע טלוויזיוני - היא גם מלבה תקוות שווא. יש קו דק מאוד בין עידוד אמיתי לבין אשליה, וכשהקו הזה נחצה, הנזק עלול להיות רגשי. זה לא “סתם טלוויזיה”; זו אחריות אמיתית כלפי צעירים שמאמינים למה שאומרים להם בתוכנית המוזיקה הכי נצפית בארץ.
האירוניה היא ש“הכוכב הבא” בכלל לא צריכה את הדרמה הזו. יש לה את כל מה שתוכנית צריכה: סיפורים אישיים מרגשים, גילויים מוזיקליים, רגעים אנושיים אמיתיים. הדרמה האמיתית נמצאת בצמיחה של מתמודד, לא בהכתרה מוקדמת. וכשחושבים על זה, אולי דווקא השנה - כשישראל מתמודדת עם תקופה רגשית ומורכבת כל כך חשוב לשמור על אותנטיות ופרופורציות. לא הכול חייב להיות מוגזם, לא כל אחד צריך להיות “הזוכה הבא”. לפעמים דווקא השקט, ההדרגתיות, הם שמייצרים את הקסם.
⸻
סטנדרטים חדשים
זה מזכיר לי את התקופה שבה היה נהוג לשדר גם את האודישנים הגרועים, לצחוק על נבחנים ולהשפיל אותם מול כל עם ישראל. למזלנו, הנורמה הזו נעלמה - ואולי הגיע הזמן שגם הנורמה ההפוכה, של מחמאות מוגזמות וחסרות בסיס, תתאזן. אם אז למדנו שמוטב להפסיק ללעוג, היום הגיע הזמן ללמוד שמוטב גם לא להגזים.
אני באמת בעד “הכוכב הבא”, ובטוח שגם השנה הם ימצאו את הנציג או הנציגה המושלמים שלנו. זו תוכנית עם לב גדול, עם חזון אמיתי ועם שליחות שהיא הכי לאומית. אולי דווקא בגלל זה, השנה יותר מתמיד, כדאי לזכור שהכנות מנצחת את הדרמה.
