כוכבת הרשת ו"האח הגדול" שלקה שיתפה את עוקביה בדרמה שהיא חווה סביב מקום מגוריה, והבהירה כי היא נמצאת ב"התלבטות מטורפת" בנוגע לעתיד. "אני גרה, כרגע, בתל אביב, בדירה בדיזינגוף, שאני משלמת עליה 6,700 שקל סאבלט קטן, ובואו, הכיס נקרע", סיפרה והוסיפה כי עלויות החנייה הגבוהות ("כל יום 50 שקלים") רק מחריפות את מצבה הכלכלי.
מצד אחד, שלקה מצהירה: "אני מתה על תל אביב, כי הכול קורה בתל אביב, והכול כזה אווירה", ומדגישה את האנרגיות: "בתל אביב הכול חי... שבע בבוקר אנשים שמחים, ואני אוהבת את האווירה הזאת, הכול ער". אך באותה נשימה, היא מתקשה להשלים עם ההוצאה הגבוהה: "זה כל כך קשה להשקיע על דירה 7,000 שקלים, כי בואו, שבע אלף יורד - זה חונק אותי". האופציה של חזרה לעיר הולדתה נפסלת על הסף: "לחזור לאשדוד לא בא בחשבון, כי אני כבר לא מתחברת - זה כבר לא אותו וייב שהיה לי לפני שנה", אמרה, "אשדוד משעממת אותי כבר".
שלקה מצאה את עצמה בין שתי עמדות שמלוות כמעט כל צעיר וצעירה בעיר הזו: אלה שאומרים "תברחו עכשיו, לפני שתתרסקו", ואלה שכבר אובססיביים לתל אביב. שני זוהר הלכה לגמרי על הצד הפרקטי והישיר, וקראה לשלקה לקום ולעזוב לפני שהעיר תבלע אותה - ואביטל סבט אני מגיעה מהצד השני של המפה הרגשית. מהמקום שבו תל אביב היא לא רק כתובת אלא חלום ואפילו קצת התמכרות. שני טורים, שתי גישות, שתי דרכים להסתכל על אותה דילמה - וכל אחת חושפת אמת אחרת לגמרי על החיים בין דיזינגוף לשפיות כלכלית.
שני זוהר: "תפסיקו לבכות על תל אביב! שלקה, הגיע הזמן לארוז ולעבור"
אני חייבת לומר בכנות, שלקה, אני לא מצליחה להבין את ההתלבטות שלך. הגיע הזמן להיות בוגרת, לקבל החלטה שקולה, לקחת את החפצים ולעזוב! נכון, תל אביב היא עיר עם אנרגיות שונות, סגנון חיים מיוחד ואווירה ממכרת. אני יודעת שלמי שמתחבר לזה, קשה לו מאוד לוותר על ה"וייב" הזה. אבל הגיעו מים עד נפש. נמאס לי לשמוע את כל אותם אנשים שבויים בקסם של תל אביב, שמקטרים ובוכים על כך שהעיר "שותה להם את הכיס" ומרוששת אותם, ובכל זאת לא קמים ועוזבים!
שלקה, את משלמת 6,000-7,000 ש"ח עבור דירת סאבלט קטנה בדיזינגוף, וזה עוד לפני שדיברנו על עלויות החנייה המטורפות וחשבונות החשמל והארנונה. זה פשוט לא הגיוני. כל עיר שנמצאת בסביבת תל אביב (כן, גם שם יקר, אבל באופן פרופורציונלי) תעניק לך תמורה גדולה יותר לכסף. אפשר למצוא דירת שלושה חדרים גדולה ומרווחת במחיר נמוך יותר משמעותית, ולקבל אשכרה בית – ולא איזו "דירת פח" או דירת שותפים מחניקה.
מי שבוחר לגור בערים הסמוכות, עדיין נמצא במרחק נגיעה מהמרכז. הוא עדיין יכול לבלות בתל אביב עד השעות הקטנות של הלילה, ליהנות מהאירועים, מהברים ומהחיי הלילה, ופשוט לחזור לישון תחת קורת גג אחרת – כזו שתעניק לו יותר מרחב מחייה, יותר שקט נפשי, ופחות חנק כלכלי. אז שלקה, הדילמה שלך ברורה, אבל הפתרון פשוט. במקום "לרחף" ולחפש ריגושים לא כלכליים, הגיע הזמן להתייצב מול המציאות. קומי, תארזי את הדברים, ותצאי משם!
אביטל סבט: “שלקה, אני איתך - מי שלא חי את תל אביב, לא יבין לעולם”
בתור מישהי שמשחקת חם־קר עם תל אביב כבר שנים, אני יכולה להבין את שלקה. יש משהו בעיר הזאת שהוא לא רק מיקום, בניינים לשימור, פארק המסילה ו"הרצל 16" - זו מערכת יחסים. אינטנסיבית, מתישה, ממכרת, שואבת. עיר שיכולה לבלוע אותך בלי מלח - אבל באותה נשימה לגרום לך להרגיש חי.
שני אומרת לה "לקום, לארוז וללכת" - ואני מבינה את ההיגיון. באמת יקר, באמת חונק. אבל מי שאי פעם ניסה לברוח -כמוני- יודע את האמת: זה לא כזה פשוט.
תל אביב היא כמו ה־"Mean Girls" של החיים: רעה, צינית ומלאה באטיטיוד וסטייל - ועדיין? כולם, אבל כולם, רוצים לשבת איתה לדרינק. היא תיקח ממך כסף, שלווה וביטחון כלכלי, אבל תחזיר לך חלום, אנרגיה, השראה. את תראי את הזריחה - לא כי קמת מוקדם, אלא כי יצאת לבלות והבילוי הסלים יתר על המידה - ובכל זאת: את תתקלחי, תתאפרי ותלכי לעבודה. כי העיר הזו חיה, ולכן גם את.
שלקה פשוט חווה את מה שכולנו חווים: את ההתנגשות בין פרקטיות לבין תשוקה. בין "מה נכון" לבין "מה מרגיש נכון". ואת הדילמה הזו - אי אפשר לפתור עם טבלאות אקסל ואפליקציות לחיסכון. היא יושבת עמוק בבטן.
אז שני יכולה להגיד "ללכת", ואני אומרת: שלקה, תלכי או תישארי - או תברחי ותחזרי. זה לא חשוב. העיקר? שתדעי שאת לא היחידה שמנהלת מערכת יחסים רעילה עם העיר הזאת. כולנו שם, גם אחרי שכבר עברנו לרמת גן.
