שלושה חודשים אחרי שיצא מבית "האח הגדול", דרור קליר, המוכר לכולנו כ"דרורה" עדיין מסדר את הנשימות - אבל את האהבה בחוץ הוא כבר מרגיש בכל מקום. מהרחוב ועד ההודעות, מצעירים בני עשרים ועד נשים בוגרות שעוצרות לחיבוק, הוא מגלה מחדש את הכוח של אותנטיות. "לא האמנתי שאשרוד שבוע", הוא מודה, "ופתאום כולם אוהבים אותי". עכשיו, כשהוא מביט על העונה מבחוץ, חוזר למערכות היחסים שנרקמו על המסך ומתמודד עם ביקורות, זיכרונות וגעגועים - הוא פותח הכל בכנות שמזכירה למה אנשים התחברו אליו מלכתחילה.
מה שלומך בימים אלו?
"אני בסדר גמור, תודה. אני חושב שרק עכשיו, כעבור שלושה חודשים, אני מתחיל באמת להתאקלם חזרה למציאות. כשאתה יוצא מבית ה'אח הגדול', לוקח זמן להבין איפה אתה חי. אני מקבל המון המון אהבה, בכמויות שלא תיארתי לעצמי בכלל - ברחוב, בהודעות, בכל מקום. זה חוצה מגדרים וגילאים, מצעירים בני עשרים ועד נשים מבוגרות. הכי מטורף בעיניי זה שדווקא הצעירים אוהבים אותי כל כך, מתחברים אליי ולדרך שבה דיברתי בבית, וגם נשים מבוגרות עוצרות אותי ומחבקות. הלוואי שלא ייגמר לעולם.
אמן דרור! כל כך מגיע לך. הייתה עונה מדהימה של האח הגדול, ולדעתי גם הרבה בזכותך. עזרת להתניע את העונה הזו. לרוב מועמדים בגיל בוגר יותר לא שורדים בתוכנית לאורך זמן. מה הסוד שלך?
"ואוו, אני לא ממש רואה את זה ככה. בעיניי העונה הייתה טובה בזכות כל המתמודדים, כל אחד הביא את הזווית המיוחדת שלו, ומתוך השילוב הזה נוצר משהו מאוד מיוחד. לגבי עצמי - הייתי בהלם ששרדתי הדחות. לא הבנתי איך אוהבים אותי ככה. אני זוכר שבפעם הראשונה שראיתי את רועי עוז, האח הגדול, אמרתי לו: “אני מודח אחרי שבוע”. באמת הייתי משוכנע בזה.
אני חושב שהסוד, אם יש כזה, הוא שהייתי פשוט הכי אני. בלי מסכות, בלי משחקים, בלי לנסות להיות דמות אחרת. אנשים מזהים אותנטיות ומתחברים אליה. לאחרונה ראיתי חלק מהפרקים והייתי בהלם. מה שאתם רואים זה אולי שני אחוז ממה שקרה שם בפועל. העריכה משנה הכל, היא יוצרת סיפור מסוים מתוך ים של חומר. אין לי חלילה תלונות להפקה, אבל היו המון סיטואציות שלא היה לי מושג שהתרחשו בבית. נניח שלקה שרה כל היום, וזה בקושי קיבל ביטוי בעריכה. או שיחה של אלאיה, שלי אבנשטיין ולורון על כמה שקשה להן עם שלקה - לא ידעתי על קיומה בכלל בזמן אמת".
איך היה לראות את הפרקים? היו דברים שהפתיעו אותך?
"קודם כל, לא ראיתי המון. פרק פה, פרק שם, וגם את זה הפסקתי בשלב מסוים, כי זה הרגיז אותי לפעמים, וחבל על העצבים. אתה רואה דברים מהצד ואומר לעצמך: 'זה לא בדיוק מה שחוויתי שם'. מצד שני, היו גם רגעים מאוד מרגשים. למשל, התאהבתי בשני אדרי - שניקווה. פתאום, דרך המסך, הבנתי אותה יותר טוב. לראות את התגובה שלה בחדר האח, את הפגיעות שלה אחרי פרשת 'למה הוודג׳?' - לראות את המקום שממנו היא באה - זה גרם לי להתחבר אליה מחדש. אני שמח לספר שהיום אנחנו אפילו בקשר, ואני מאוד מחבב אותה. בנוסף גיליתי גם את יובל מחדש. בתוך הבית בקושי דיברנו, כל אחד היה בתוך העניינים שלו, ופתאום על המסך גיליתי בו צדדים אחרים, מורכבות שלא ראיתי בזמן אמת.
אני חושב שהדבר שהכי נהניתי לראות היה את החברות שלי ושל מאור על המסך. זו חברות שאני שמח מאוד שנולדה בתוכנית. אנשים רבים אמרו לי שמאוד השתניתי אחרי שהיא יצאה מהבית, ואני לא מבין על מה מדובר. אני - להשתנות?! אולי זו תחושה שנוצרה בעריכה, אבל אני לא מרגיש שההתנהגות שלי השתנתה לאורך העונה. מבחינתי נשארתי אותו דרור מהיום הראשון ועד היום האחרון".
אתה מהחלוצים של הקהילה הגאה. אני מרגיש שבזכות הדור שלך להטב"ים בדור שלי יכולים להיות מי שהם ולהרגיש בטוחים. תוכל לספר לי על תחילת הדרך כהומו?
"התחלתי להרגיש את המשיכה לגברים יחסית מאוחר, איפשהו בכיתה ט׳. אבל אז זה ממש לא היה כמו היום. להיות הומוסקסואל נחשבה עבירה פלילית. קשה להסביר היום את גודל הפחד שהיה בנו. אתה חי בתחושה שאתה עושה משהו 'לא חוקי' רק בגלל מי שאתה נמשך אליו. מצד שני, לפחות אצלי, היה גם משהו שמעורר ריגוש בלעשות משהו 'אסור'. יש בזה מתח, גם אם הוא עטוף בפחד. כשהגעתי לצבא, שם התחיל השינוי האמיתי. שולמית אלוני ומחוקקים נוספים שינו את החוק והפכו את הנושא לחוקי. פתאום המדינה אומרת: זה כבר לא פשע. זו הייתה הקלה גדולה, יציאה מחושך מסוים לאיזו תחושה של אוויר לנשימה".
הומואים חגגו את זה בתקופה הזו?
"אני לא זוכר חגיגות גדולות ורשמיות, אבל אני כן זוכר שהרבה אנשים הרגישו שירד להם משקל עצום מהצוואר. תחשוב על זה: איך שאתה חי היום, הדרך שבה אתה אוהב, יכלה בזמנו להביא אותך לבית הכלא. זו הייתה מחשבה נוראית, חיים בצל איום מתמיד. פתאום האיום הזה מתרכך, ואתה יכול להתחיל לדמיין חיים קצת יותר חופשיים, גם אם לא הכול פתור".
אני יודע שהיית חלק מסצנת חיי הלילה הלהטבי״ת בשנות ה־80 וה־90. תוכל לספר לי עליה קצת?
"אני ממש זוכר את הפעם הראשונה שיצאתי לתל אביב. הייתי בן 16, ולקחו אותנו מבית הספר לפעילות של הצבא. ישבתי באוהל עם חברה שכבר אינה בחיים, והיא סיפרה לי שיש בתל אביב מועדון של לסביות והומואים. היא הזמינה אותי לבוא איתה. מבחינתי אז להגיע לתל אביב היה 'וואו' אחד גדול. הייתי ילד טוב בצופים, מנהל מועדון המעריצים של ירדנה ארזי, ופתאום מועדון גאה בתל אביב - זה עולם אחר. למועדון קראו 'אטרקציה', ואני ממש זוכר את המקום לפרטי פרטים. פתאום לראשונה ראיתי אנשים שהם כמוני. גברים עם ציפורניים ארוכות, נשים טרנסיות, אנשים לבושים בצורה שבא להם. אתה רואה שם הכל מהכל. ופתאום אתה מרגיש שאתה כמו דג במים - במקום טבעי לך. זה קסם לי. הייתי אז צעיר, פעם ראשונה בעיר, ולכן הסתכלו עליי כמו 'בשר טרי'. התחילו איתי, חיזרו אחריי, זו הייתה הרגשה נעימה ומחמיאה. אבל לצד זה, זה גם היה לא פשוט. היינו יוצאים מהמועדון לרחוב ואנשים היו תוקפים אותנו, מילולית ופיזית. זה היה חלק מהמחיר של להיות מי שאתה באותן שנים".
זה נשמע קשה. איך התמודדת עם זה? הסתרת את הזהות שלך?
"אני אף פעם לא הסתרתי את הזהות שלי. הייתי אני ב-100 אחוז, גם כשזה עלה במחיר. הנשק שלי היה הפה שלי. ידעתי להתמודד, לענות, לא לתת לאנשים לרמוס אותי. אני יכול אפילו לספר שהיו כאלה שבאו לקלל אותי, לצעוק עליי, ובסוף - בהפוך על הפוך הם סיימו במיטה שלי. ואז, אם הם היו מתהפכים עליי ומתכחשים, הייתי גם 'מגלגל' אותם מהמיטה החוצה. היינו נלחמים, לא מוותרים על הזכות שלנו להיות מי שאנחנו".
בערך בשלב הזה הכרת את דנה אינטרנשיונל, שהפכה לימים לחברת נפש שלך?"
"כן, בדיוק באותו המועדון. הייתה לנו כימיה מאוד טובה מההתחלה, ומהר מאוד נרקמה חברות. היינו חבורה עם עוד שני חברים קרובים. אני זוכר שהיינו מסתובבים המון באזור דיזנגוף, יושבים שעות בסנטר, שבזמנו כמעט לא היה בו כלום. היו לנו שעות על גבי שעות בבתי קפה. אני ממש זוכר את קפה רובל המפורסם. היינו מסתובבים ברחובות, שרים שירים, צוחקים, חיים את החיים בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. זו הייתה תקופה מאוד חופשייה ומאוד כיפית, למרות כל הקשיים מסביב".
דנה היא באמת אייקון, המלכה הבלתי מעורערת. יש לך זיכרונות מאירוויזיון 1998, שבו היא ניצחה? היית שם?
"לא הייתי באירוויזיון עצמו, אבל כמובן שצפיתי מהארץ וההתרגשות הייתה אדירה. זה היה אירוע שאי אפשר לשכוח. פגשתי את דנה מיד כששבה לארץ, כמה ימים לאחר מכן. זה היה הדבר הכי מרגש שיכול להיות. אחד הרגעים הכי מרגשים בחיים שלי. זה רגע היסטורי בעולם, לא רק בישראל. הניצחון שלה שינה את התפיסה של המון אנשים לגבי קהילת הלהט”ב בכלל ולגבי נשים טרנסיות בפרט. אני חושב שהשנה הזו תיזכר לעולמי עולמים, והיא עשתה ועדיין עושה היסטוריה בעולם. רק לאחרונה היא הוציאה את הסינגל 'עושה שלום במרומיו', וזה פשוט ריגש את כולם מחדש. בזכות דנה ראיתי חצי עולם, אם לא יותר. הייתי, ועודני, מלווה אותה בסיבובי הופעות, ואין במה שהיא לא הופיעה עליה.
אני חושב שאנשים לא מודעים עד כמה במדינה הקטנה שלנו המצב של הקהילה טוב ביחס למקומות אחרים בעולם. כמובן שיש עדיין לאן להתקדם, ויש עוד מאבקים, אבל היום יש פה להטב”ים בכל עמדות ההשפעה - בתקשורת, בכנסת, בבתי המשפט, בכל מקום. ולדעתי לדנה יש הרבה מאוד השפעה על זה. הניצחון שלה ב־1998 שינה את ישראל לעד".
אחד הדברים שהכי ריגשו אותי לגביך היה שסיפרת ב"אח הגדול" שאתה עזבת את הבית שלך ועברת לגור עם אמא שלך כדי לטפל בה. תוכל לספר לי על זה?
"זה נכון. מעגל החיים הוא כזה שבתחילת הדרך ההורים שלנו הם המטפלים, ובהמשך התפקידים מתהפכים ואנחנו הופכים להיות המטפלים. נפלה בחלקי הזכות לטפל באמא שלי כשהיא צריכה אותי. רצה הגורל, ואני חי בגפי, אין לי משפחה משלי, ולכן כשאמא שלי הזדקקה לי יכולתי להיות שם בשבילה בכל הכוח. לא יכולתי לשאת את המחשבה שכאשר הייתי קטן היא עשתה עבורי הכל, ועכשיו, ברגע האמת, אני לא אהיה שם בשבילה. כמובן שיש איתי מטפלת שעוזרת בטיפול היומיומי, אבל האחריות הכוללת היא שלי. אני דואג להכול - בדיקות רפואיות, בירוקרטיה, סידורים, וגם הדברים הקטנים של היום־יום: לעזור לה כשהיא צריכה אותי בלילה, להיות שם בשבילה בכל בקשה וצורך. זו תחושת שליחות, אבל גם הרבה מאוד אהבה".
אתה כולך לב ענק, דרור. אני אשמח לעשות מעבר חד ולדבר קצת על ה"אח הגדול". יש מתמודדים שנשארת איתם בקשר?
"כמובן! יש הרבה, ואני תמיד מפספס מישהו והם נעלבים, אז סליחה מראש לכולם. אבל ברור שאני בקשר עם מאור שלי, עם מוגרבי – הלב הענק, עם ארז איסקוב הנסיך, שלקה, תרצה, גלעד, שירז, חן, שני, יוכי. זה לא תמיד קשר יומיומי, אבל אנחנו משוחחים בטלפון, מתכתבים, ונפגשים בכל מיני הזדמנויות. דווקא שון, שהיה מאוד קרוב אליי בבית, ניתק קשר. אפילו איחלתי לו מזל טוב ליום הולדת והוא לא ענה. זה כבר לא רלוונטי עבורי, וזה ממש לא משנה לי. מי שלא רוצה להיות חבר שלי - לא חייב. אני לא יודע מה קרה שם, ומה הסיבה שלו, אבל bon voyage שון! מישהו פה התבלבל. נקסט. ברור שצריך להתקדם - ברבור!".
אם כבר אתה מדבר על מאור, להרבה אנשים הייתה ביקורת על ההתנהגות שלה בתוך בית "האח". כשראית את זה מבחוץ, מה הרגשת?
"אני אישית לא ראיתי הרבה, אבל ממה שראיתי היה לי בעיקר כיף לראות את החברות שלנו נרקמת על המסך. היה לנו ממש כיף ביחד, חיבורים אמיתיים, ואני מאוד אוהב אותה. אני פחות מתעסק בביקורות שמופנות כלפיה, ויותר במה שהיה בינינו בפועל - וזה קשר שאני מאוד מעריך".
תגיד, היית מרוצה מאיך שהסתיימה העונה?
"ממש לא! גם בזמן העונה אמרתי, ואני ממש מתנצל כי תרצה מדהימה וחברה שלי, שאם היא תזכה אפשר לסגור את האח הגדול. אני ממש לא מבין את כל הקטע הזה של 'צבא האמת' ושל הצבעות 'אסטרטגיות'. זה מוציא את כל העניין מהמשחק. אם נדע מראש שלא משנה מה קורה בתוכנית תרצה זוכה, אז למה לקיים את התוכנית? גם אני, למשל, קיבלתי צילומי מסך מכל מיני קבוצות שרצו להדיח אותי, והתארגנו להצביע למתמודדים מסוימים בצורה אסטרטגית כדי להשאיר אותי בחוץ. זה לא מרגיש הוגן, אבל למרות זאת אני ממש שמח על המקום אליו הגעתי.
אני חושב שלצאת מקום חמישי, רביעי או שלישי זה פחות זכיר, וגם אם אתה יוצא בגמר ולא מנצח - אין לך זמן באמת להנות מהחוויה ומהאהבה בחוץ. כשאני הודחתי, העונה עדיין הייתה בשיאה, והייתה לי הזדמנות לחוות את כל זה לאורך זמן. אז כנראה שהכול לטובה".
לסיום, לשנינו יש אהבה משותפת לעוד דיווה מדהימה - ירדנה ארזי. הייתי שמח לדעת מה השיר הכי אהוב עליך של ירדנה.
"ואוו, איזו שאלה! קודם כול, אין כמו ירדנה. היא אייקון. היא עשתה הכול מהכל, קריירה שלמה שמלווה דורות. אבל אם צריך לבחור שיר אחד, זה חד־משמעית 'הביתה'. וזה לא בגלל שהוא קיבל עכשיו חיים חדשים - אתה יכול לבדוק אחורה, אני מאוד עקבי, ותמיד זה היה השיר שהכי התחברתי אליו. אגב ירדנה ארזי, היום אני יכול לספר שהיא נכנסה לבקר אותי ב'אח הגדול' במשימת הפריז, אבל זה לא שודר בסופו של דבר, כי היא הופיעה במקביל בתוכנית אחרת של הזכיינית המקבילה. בשבילי זה היה רגע כל כך מרגש, שאני אנצור בלב עד סוף ימי חיי.
ואני מודה על זה לאח הגדול ולכל ההפקה. בעצם, לא רק על זה. ההפקה הזו מדהימה, באמת. הם עושים הכול כדי שלמתמודדים יהיה טוב, גם כשזה לא תמיד עובר למסך, ואני מודה להם על ההזדמנות ועל הדרך".
