רודריגו גונזלס הוא מהאנשים שהפכו לסמל של תקופה: הכוכב היפה, הכריזמטי, זה שפרץ לחיינו ב"קחי אותי שרון", כבש את "רוקדים עם כוכבים", פיזר קסם ב"ערוץ הילדים" והיה בכל מקום - עד שברגע אחד התרחק מאור הזרקורים.
רק בשנים האחרונות התברר שההיעלמות לא הייתה גחמה, אלא תוצאה של אחד האירועים הקשים ביותר במלחמת לבנון השנייה, אירוע שחצה את חייו לשניים. אחרי שנים בהן בנה את עצמו מחדש, הוא הגיע לפודקאסט "בסלון של TMI" בהנחיית שני איציק ושני זוהר - וחשף את כל מה שלא ראינו אז.
איפה אתה היום?
"החלטתי שאני מתמקד יותר בצד היצירה והרבה יותר בצד העסקי. הקמתי חברה - חברת פרסום שמתעסקת ועוזרת למותגים טכנולוגיים לספר את הסיפור שלהם באופן יצירתי יותר, מעניין יותר. ומאז ה-7 באוקטובר גויסתי להקים, להוביל, לקחת חלק ממערך הסברה, השפעה, תקשורת. ממש הקמתי חברה, סטארט-אפ, מוצר טכנולוגי שפועל היום באמריקה הלטינית וגם בישראל, בעולמות התקשורת וחדשות".
מאיפה תחושת השליחות הזאת?
"כשהתחלתי ונכנסתי לתוך התהליך, נדהמתי לגלות את רמת השנאה, רמת השקרים, רמת המניפולציות. גם צריך לזכור שבשבילי, ה-7 באוקטובר, הרבה ממשפחות החטופים וממשפחות שנפגעו הם משפחות דוברות ספרדית. הקיבוצים בדרום הם קיבוצים שקלטו הרבה משפחות ארגנטינאיות, קולומביאנים. אז שם נוצר חיבור נורא מעניין בין כל הכישורים, הידע שרכשתי במשך שנים כאיש תקשורת ויזם, לעולם הערכי ולאהבה שלי למדינת ישראל והחיבור גם ללטיני שלי".
איפה אתה חושב שטעינו בדרך בהסברה?
"קודם כל צריך לעשות הפרדה - יש שלושה נושאים שונים: יש את נושא ההסברה, יש הפצה, ויש יצירה. שלושת המונחים האלה הם מונחים שונים שאתה צריך לטפל בהם באופן שונה. העובדה שאנחנו נמצאים שנים חושבים שאנחנו צריכים להסביר את עצמנו, פה יש בעיה. אני לא מבין למה אני צריך להסביר את עצמי, באמת אני לא מבין. למה אני מגן על עצמי, למה אני חי כמו שאני חי? אני לא מבין את הבעיה הזאת. התקשורת בעולם היא לא מבוססת על אמת, היא לא מבוססת על נתונים, היא מבוססת על הנפצות".
ואז אתה נכנס לתפקיד, ומה אתה עושה בעצם?
"אני קודם כל עדיין ממשיך וצועק שאנחנו חייבים להפסיק לקרוא לזה הסברה, ואנחנו צריכים לבוא לתהליך של השפעה. עצם העובדה שאם הייתי אומר לך שהמשימה שלך היא להסביר, היית מתכוננת בצורה אחרת. אם אני הייתי אומר לך שהמשימה שלך היא לצאת להשפיע על אנשים, את היית מתכוננת אחרת למשימה הזאת. אז נתחיל בזה - אנחנו לא צריכים להסביר את עצמנו. אני לא צריך להסביר למה אני חי כאן ולמה אני עושה את מה שאני עושה. זאת המציאות שבה אנחנו חיים".
אתה מרגיש שמה שעשית בעבר כאומן בתעשיית הבידור נותן לך יתרון?
"אני חושב שהגעתי היום למקום שהיום אני מספיק בשל ומספיק בטוח להתמודד במלחמת מדיה הזאת. הייתי חלק מכל המהפכות של התקשורת - מהמעבר לטלוויזיית אינטרנט, מטלוויזיה לינארית לטלוויזיה שמזמינים - כל זה הפך אותי היום לבן אדם שבאמת מבין תקשורת ולכן אני יכול לייצר גם את המניפולציות לצד השני".
חלק מהסיבה שנעלמת מאור הזרקורים היה קשור למלחמת לבנון השנייה. בוא תספר לנו.
"אני לוחם פוסט טראומטי ואני סובל עד היום. אז פעם, לפני זה, אף אחד לא דיבר על זה. לצערי הרב, פוסט טראומה זה דבר שמלווה אותך כל החיים. ולכן פה חשוב לי להעביר את המסר הזה עוד פעם ועוד פעם - אם אתם משפחה, חברים, רואים סימן כזה או אחר שבצד השני הוא לוחם או לוחמת או מישהו שהיה קרוב לאיזשהו אירוע - יש איזשהו חשש, איזשהו ניתוק, איזשהו שקט, איזשהו כיבוי בעיניים, אובדן קשר עם המציאות - לפנות לדבר ולקרוא לאנשים לפתוח את הלב ולדבר על הדבר הזה".
התחתנת עם אפרת ב-2012, איפה הפוסט טראומה פגשה אתכם במערכת יחסים?
"לקח זמן, הייתי גם בתוך תהליך עם עצמי ועבודה עם עצמי. עוד הייתי גם קצת מפורסם, עוד היו כל מיני דברים. זה לקח זמן עד שהדבר הזה הגיע למערכת יחסים. אבל אני חושב שגם אפרת, חוץ מזה שהיא אדירה והיא מהממת והיא העוגן - הפרס מגיע לאנשים שנמצאים בבית, זה באמת חד משמעית. להיות אישה של לוחם - איזה דבר קשה זה. זה מלאכים אמיתיים".
לקח לך זמן להבין את זה?
"להגיד אני פוסט טראומטי - לקח לי כמעט חמש שנים. זה היה בעיקר אנשים שהתחילו לדחוף אותי ולהגיד לי 'הגיע הזמן, לך לטיפול'. זה קרה בתוך עשייה של סרט. כשהתחלתי לעשות את הסרט הדוקומנטרי, התחלתי לעשות אותו על לוחמים אחרים. ואז אחת הפסיכולוגות, איריס, שליוותה את התהליך, אמרה: 'הדבר הראשון שפוסט טראומטי עושה הוא מפנה את הכאב, את הצרה שלו על מישהו אחר'. ואז היא אמרה לי: 'נסה לספר מה קרה לך'. אמרתי לה: 'לא קרה לי כלום, אני בסדר'. פשוט הבנתי שאני צריך לטפל בזה".
"הפוסט טראומה התבטאה אצלי באלימות והמון אגרסיביות"
בראיון מספר גונזלס כי הפוסט־טראומה אצלו לוותה ב"המון אלימות, המון אגרסיביות, התנתקות", לצד הימנעות מוחלטת כמעט מכל אינטראקציה חברתית. לדבריו, למרות שבתקופת ההצלחה היה "כל היום באירועים", בשלב מסוים הפסיק לגמרי לצאת, ועד היום הוא "צריך לנשום" ולהתכונן לפני כל אירוע חברתי. הוא מתאר תחושת "חיים כפולים" - עולם פנימי "רועש, מבולגן, לא מסודר, שלא זוכר, שמאבד כל הזמן את הדברים", בעוד כלפי חוץ הכול נראה "סבבה". הרגע שחזר מלבנון והבין את הפער בין מה שעבר במהלך חודש וחצי של לחימה לבין המציאות הנוצצת של ערוץ הילדים היה עבורו "לא נורמלי" ויצר קושי עמוק "לקבל בחזרה את העובדה הזאת שיש חיים".
ואתה מרגיש אולי איזושהי אשמה כלפי הקהל, שעזבת את העולם?
"אשמה לא, אבל אכזבה כן. אתה בעצם ברגע אחד משחרר חלום שכל אחד היה רוצה - אלפי מעריצים, מלא חוזים. אבל ברגע שהמלחמה הסתיימה, הייתי חתום על מיליון חוזים, הייתי צריך להופיע במלא מקומות. זה היה פשוט רגע שאמרתי אני לא יכול יותר וניתקתי את הטלפון, רבתי עם כולם ופשוט התנתקתי. היום לא היה את המודעות שיש היום. היום יש טיפולים, היום מקבלים, היום כשרואים אנשים כאלה. אז זה היה מוזר - גם התעשייה עצמה לא ידעה איך לקבל היום לוחם פוסט טראומטי".
יש מצב שאם זה היה קורה היום באופן היפותטי, הייתה פשוט עושה הפסקה ואז חוזר?
"בדיוק. יכול להיות שהיום מקבלים את זה אחרת. אני בטוח שעל סט היום יגידו 'בוא ניקח את הזמן, תטפל בעצמך, תחזור' - אז לא היה את זה. דרשו ממני להיות בהצגה יום למחרת, אני יום למחרת הייתי כבר בהצגה וכל הלוז היה סגור. אז אני פשוט ניתקתי, אמרתי אני לא בא. ואז היו לי מלא ריבים, היו כל מיני גופים שאימו לתבוע אותי כי אני לא מופיע.
אם היית מקבל עכשיו הצעה להשתתף בתוכנית ריאליטי, היית עף על זה?
"אני מקבל באופן שוטף, טפו טפו טפו, כל הריאליטים, כל עונה. אני חושב שהיום אני כן יכול לספר שנפסלה השתתפות בריאליטי אחד כי הפסיכולוגית בתוכניות ריאליטי - יש פסיכולוג שבודק אותך, עברת, ואז יש פסיכולוג שנותן אישור. באחת מתוכניות הריאליטי הגדולות נפסלתי. עברתי, היינו כבר כמעט עם חוזה, היינו כבר עם הכל. באתי לפסיכיאטר, לפסיכולוג והם אמרו שהם לא נותנים אישור לצאת כי הם חוששים שהתוכנית תעורר תופעות של הפוסט טראומה".
מתי זה היה?
"שלוש-ארבע שנים. ריאליטי גדול, מהגדולים. עשינו כבר הכל, החלטתי שאני הולך, שאני חוזר, שאני עושה את המאמץ. ובסוף החתימה של הפסיכולוג ושל הפסיכיאטר אמרו שהם לא מרשים".
זאת אומרת שיש לך עניין כלשהו לחזור לפרונט?
"אני חושב שהיום יותר מאי פעם. היום זה פתאום חוזר כי חזרתי להופיע, אומנם בספרדית ואומנם בהרבה טלוויזיה שקשורה גם לפוליטיקה, אבל חזרתי לבמה וזה חוזר לי החשק. פתאום התאכזבתי כשאמרו לי 'אתה לא יכול לשתתף', כי אז היה עוד אחד מהרגעים שהפגיעה מונעת ממך לעשות משהו. וזה מבאס, זה מאוד ביאס אותי. אבל מצד שני אני לא יכול להילחם בזה, זה מה שיש".
"נורא רציתי לגדל דור - רציתי להיות דמות שיזכרו אותה כמה שנים"
על הבחירה שלו להפוך לכוכב ילדים אומר גונזלס כי המניע היה עמוק וברור: "נורא רציתי לגדול דור. נורא רציתי להיות דמות שיזכרו אותה כמה שנים". למרות שהצלחתו אחרי "קחי אותי שרון" הביאה לו "הצעות מטורפות" - כולל הצעה לדרום אמריקה "לעשות משהו בספרדית" ואפילו פנייה להשתלב ב"המורדים" - הוא מספר שבחר דווקא בדרך הצנועה יותר מתוך תחושת שליחות: "אני נורא רציתי ערוץ ילדים. זה היה כזה, בא לי ערוץ ילדים".
אז מי זה רודריגו גונזלס היום ועל מה הוא לא מוכן לוותר?
"אני לא מוותר על הטניס שלי בבוקר, אני לא מוותר על הילדים שלי ואני לא מוותר על אפרת ועל המשפחה המהממת שלי. אני לא אוותר על השפעה - אני אמשיך לעשות תקשורת שמשפיעה. אני לא אחפש תוצאות מהירות, אני יודע שתוצאות לוקח זמן. אני לא אוותר על היצירתיות ואני גם לא אוותר על השונות שלי. אני מקבל אותה היום בזרועות פתוחות. אני הכי שמח שתמיד אני יושב בחדר, אני תמיד חושב הפוך, אני תמיד חושב שונה. פעם לא הייתי מתווכח, פעם הייתי מכבה את זה שאני חושב שונה. והיום אני חושב שונה ואני שם את זה לשולחן ואני מתעקש על זה ואני אומר כך זה צריך לעשות וכך אנחנו עושים את זה. ולשם אנחנו נלך, ומי שלא טוב לו שיזוז הצידה. ועל זה אני לא אוותר".
