יש רגעים בתרבות הישראלית שמצליחים לחדור דרך הרעש, לפלס מקום בתוך הכאוס, ולגעת באיזו אמת פנימית שכבר שכחנו שהיא קיימת. הבוקר, כששמעתי את הדואט החדש של עומר אדם ואביב גפן "יש מישהו ששר לך" הרגשתי שזה בדיוק מה שקרה. שיר אמנם רומנטי, של גבר ששר לאישה, אבל המסר שלו חוצה את כל מה שמדומיין, כל מה שמפלג, כל מה ששכחנו אחד על השני. פתאום מתבהר: יש עדיין נקודות אור.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
הוא ידע היטב שהשותפות שעם גפן תעורר סערה
אדם עשה כאן בעיניי את הצעד הכי אמיץ בקריירה שלו. לא עוד בחירה אמנותית בלבד, אלא מהלך שמניח על השולחן אמירה חברתית עמוקה. הוא ידע היטב שהשותפות עם גפן תעורר עליו סערה, ושהביקורת בעיקר מצד חלקים בימין, שבו יושב בסיס מעריציו הגדול - לא תאחר להגיע. ובכל זאת, הוא עשה זאת. בלי להתנצל, מתוך אמונה שאמנות אמיתית לא יכולה להתקיים בתוך גבולות של מחנות פוליטיים.
ואני שואלת את עצמי, אם מוזיקה לא תחבר מה כן? בעידן שבו הפילוג כל כך עמוק, רע ומכוער, שבו שיח ציבורי מתפרק לאלפי רסיסים שמתרסקים אחד על השני, מישהו צריך להזכיר לנו שהלב האנושי פשוט יותר מכל זה. שמותר לאהוב, מותר לשתף, מותר ליצור גם עם מי שלא חושב כמוך. זה לא רק מרגש, זה מהפכני.
עשה לי חשק לצאת להפגנה משותפת של ימין ושמאל
כששמעתי את השיר, זה עשה לי חשק לצאת להפגנה משותפת של ימין ושמאל. לא משנה מי תומך בממשלה ומי מתנגד לה, מי מגיע לקפלן ומי לא. פשוט ללכת יד ביד ולהראות שאפשר להתעלות על הדעות, לא כי הן לא חשובות, אלא כי אנחנו מדינה דמוקרטית, ופלורליזם הוא נשמת אפה של דמוקרטיה. התחושה הייתה כמעט אובדת עצות, איך הצלחנו לשכוח את זה?
אדם, שמזוהה כל כך עם הז’אנר הים-תיכוני, עשה כאן לא רק חציית גבולות מוזיקליים , אלא חציית גבולות של פחד. הוא הציב את עצמו במקום גבוה יותר בקריירה. הוא הוכיח שאמן אמיתי לא מפחד מהשלכות, ושדווקא מוזיקה יכולה לשבור את החומות שכולנו הקמנו בינינו.
התגובות הקשות ברשת של הצד הימני "נחרים אותך", "למה אתה משתף פעולה עם שמאלני", "עוד מעט תגיע בעצמך לקפלן ותצעק 'בושה'" רק הדגישו עד כמה המהלך הזה היה נחוץ. עומר אדם לא נבהל. הוא אמר במוזיקה שלו את מה שאנחנו מתקשים לומר בקול: אפשר לחשוב אחרת, ואפשר גם לשיר ביחד. לא צריך לשנוא. לא צריך להחרים. אפשר פשוט להיות בני אדם.
בעבודה שלי באולפנים של הישראלים בi24news אני רואה זאת כל הזמן: באוויר ויכוחים, חיכוכים, חילופי מהלומות, מאחורי הקלעים, חיבוקים. הציבור רואה רק את השבר, לא את הגשרים. ועומר אדם, עם דואט אחד קטן וענק, חשף שוב את הגשר הזה.
השיר הזה החזיר אותי לימים שאחרי מתקפת ה-7 באוקטובר, לזיכרון של עם שלם שהניח מחלוקות בצד והתאחד למען השבת החטופים, למען בטחון המדינה. זה אפשרי. כבר היינו שם. אז עומר אדם, תודה. על אומץ, על לב, על אמנות שמזכירה לנו מי אנחנו באמת. הלוואי שעוד רבים ילכו בדרכך, ויבינו שמוזיקה לא רק מנגנת - היא מרפאה לא רק יחידים אלא אותנו כמדינה פצועה.
