כשראיתי את רותם סלע משתפת באומץ על ההתמודדות שלה עם חרדה, הרגשתי צביטה מוכרת בלב. לא של הפתעה, אלא של הזדהות. כי חרדה לא שואלת אם אתה מפורסם, יפה, מצליח, אהוב, עשיר או עם מיליוני עוקבים. היא נכנסת בשקט, לפעמים בסערה, ופוגשת אותנו ברגעים הכי לא צפויים.
סלע לא לבד. אסי עזר שיתף לאורך השנים על התמודדות עם חרדות, על המחשבות הטורדניות, על השימוש בציפרלקס, על הדרך הארוכה אל האיזון. גם יובל המבולבל עבר תקופה מטלטלת של חרדה עמוקה סביב אחת התקופות הקשות בחייו.
גם בעולם, הזמרת אדל ביטלה הופעות בגלל חרדה קשה, סלינה גומז עצרה סיבוב הופעות בינלאומי בעקבות חרדה ודיכאון, אמה סטון מספרת על התקפי פאניקה מגיל צעיר וליידי גאגא מדברת בגלוי על התמודדות עם חרדה ודיכאון.
וכאן נשאלת שאלה שכל כך הרבה מטופלים שואלים אותי בחדר הטיפולים: האם התהילה מחמירה חרדה? והתשובה היא כן, לעיתים קרובות. תהילה מביאה איתה חשיפה מתמדת, ביקורת בלתי פוסקת, תחושת צורך להיות תמיד מושלם, תמיד חזק, תמיד מחייך. אין כמעט מרחב לטעות, אין פרטיות אמיתית, וכל חולשה מיד הופכת לכותרת. עבור אדם עם נטייה לחרדה, העולם הזה יכול להיות מציף במיוחד. הגוף חי בדריכות תמידית. המערכת העצבית כמעט לא נרגעת. הלחץ הופך לשגרה.
אבל חשוב לומר אמת חשובה: חרדה לא שייכת רק למפורסמים. היא חיה אצל הורים, אצל ילדים, אצל חיילים, אצל אנשי עסקים, אצל נשים אחרי לידה, אצל בני נוער ואצל מבוגרים. ההבדל הוא שלמפורסמים יש מיקרופון, ולרובנו יש רק את הלב שמרגיש לפעמים מוצף בשקט.
ומה לגבי השאלה הגדולה מכולן: האם חרדה יכולה לחלוף לגמרי, או שהיא מלווה אותנו לכל החיים? התשובה אינה שחור או לבן. חרדה היא לא גזירת גורל, אבל גם לא תמיד משהו שנמחק לחלוטין. היא יכולה להירגע מאוד, היא יכולה להפוך לנדירה, היא יכולה להפסיק לנהל את החיים. אנשים רבים מגיעים למצב שבו הם חיים חיים מלאים, מצליחים, רגועים, עם כלים, עם ויסות, עם ביטחון פנימי. אך הנטייה הרגשית לעיתים נשארת שם, כמו רגישות שמבקשת הקשבה מתמדת.
הבשורה הטובה היא שחרדה ניתנת לטיפול. היא מגיבה לטיפול רגשי, לעבודה פנימית, לפעמים גם לתמיכה תרופתית זמנית, ובעיקר ללמידה של הגוף והנפש איך להרגיש בטוחים מחדש. חרדה היא מנגנון הגנה שנועד לשמור עלינו, אבל כשהוא פועל בעוצמה מיותרת, הוא פוגע באיכות החיים. הטיפול לא נלחם בה, אלא מלמד אותה להירגע.
העובדה שאנשים מפורסמים משתפים בפומבי את ההתמודדות שלהם היא לא רכילות, היא שליחות. היא נותנת לאנשים בבית לגיטימציה לומר: גם אני. גם לי קשה לפעמים. גם אני מתעורר בלילה עם דופק מואץ. גם לי יש מחשבות שלא מרפות. וזו התחלה של ריפוי.
חרדה היא לא חולשה. היא שפה של הנפש. וכשאנחנו לומדים להקשיב לה, לא לפחד ממנה ולא להתבייש בה, אנחנו מגלים בתוכנו כוחות שלא ידענו שקיימים. ואולי זה המסר החשוב ביותר: גם מי שנמצא על הבמה הכי מוארת בעולם, עדיין צריך לפעמים פשוט מקום בטוח לנשום בו בשקט.
