העונה החמישית במספר של "אהבה חדשה" עלתה אמש (ראשון) ברשת 13 - והגענו אליה עם ציפיות. אחרי ארבע עונות שידעו לעורר שיח, לייצר דרמה אמיתית ולהחזיק מראה לא פשוטה מול הצופים - "אהבה חדשה" הוכיחה שהיא יודעת לעשות טלוויזיה. אבל דווקא מהמקום הזה, של פורמט שכבר הוכיח שיש לו אומץ ויכולת להזיז משהו בצופה - קשה להתעלם מהבחירה ללכת על בטוח. בטוח מדי.
בשנייה הראשונה ניסו למכור לנו "רענון", "שונות" ו"אהבה בלי תבניות" - ובאותה שנייה התבררה גם האמת הפשוטה: בשנת 2026, בשיא הדיבור על קידמה, הכלה ופרוגרסיביות - אפילו להט"ב אחד לא נכנס לפריים. לא הומו, לא לסבית, לא בי ולא טרנס. לפחות לא כזה שמודה בזה. במקום מורכבת אמיתית, אוסף דמויות שמרגיש שנשלף כולו ממרכז תל אביב. וכשאני אומרת מרכז תל אביב - אני מתכוונת לזה באופן ספציפי. תל אביב אחת, מאוד מסוימת, סטרייטית, צפויה, לבושת טייץ' בדרך לפילאטיס מכשירים ושותה מאצ'ה. לא פלורנטין, לא השוליים, לא הזהויות שבין לבין.
דביר, מי שמגדיר את עצמו גבר אלפא, הגיע עם סט אמירות שמרגישות כמו חוברת הדרכה לדוש המתחיל: "אני ישיר", "אני ניגש ואומר לה את נראית טוב", "אני אוהב נשיות סקסית". יובל - זמרת ורקדנית, דניאלה - סוכנת תיירות ואירועים, הכל מאוד יפה, מאוד נכון, מאוד מוכר. כולם נראים כאילו יצאו מאותו רחוב במרכז, אפילו לא שכונה עם סדק אחד שדרכו נכנסת מציאות.
גם ליה נגה, בת 23 - זו שכבר הכרנו דרך הכותרות - מסומנת מראש כ"בחורה עם עבר רגשי כואב": ארבע פרידות קשות, התקופה הכי ארוכה שהייתה רווקה, סיפור שמוכר לכולנו היטב. שוב אישה צעירה שמגיעה עם מטען, שוב נרטיב של שבירה. הכול מאוד מסודר בתוך הקופסה - וזו בדיוק הבעיה.
התחושה הזו מחזירה אותי אחורה, לשנת 2022 - ארבע שנים אחורה ליתר דיוק. אז, בעונה החמישית של "חתונה ממבט ראשון" של קשת 12, קרה רגע טלוויזיוני היסטורי: מתן וייס וגיא דלאל, שני חתנים, עמדו מתחת לחופה בשיא הפריים טיים, מול מדינה שלמה. זה לא היה גימיק - זה היה רגע מכונן. רגע שאמר לנוער בפריפריה, וגם לזה שחי בלב תל אביב - אפשר גם אחרת. אתם קיימים, האהבה שלכם ראויה למסך.
דווקא אז, כשהטלוויזיה העזה לעשות צעד קדימה, החוק בישראל המשיך להישאר מאחור. נישואים חד-מיניים עדיין לא מוכרים בחוק, זוגות גאים נאלצים להסתפק ב"ידועים בציבור", ולאלו שכן בוחרים לעשות אירוע - לפעמים ישנה הרגשה שמדובר בהצגה, כי הרי זה לא מוכר וזה שזה לא מוכר - הופך את זה ללא אמיתי, לפחות עבורי. המאבק על זכויות בסיסיות -זוגיות, הורות, הכרה- רחוק מלהסתיים. בתוך המציאות הזו, הטלוויזיה היא לא קישוט. היא אחת הפלטפורמות החזקות ביותר לשינוי תודעתי. נראות גאה לא נועדה לרגש - היא נועדה לנרמל. להזכיר שהקהילה הלהט"בית היא לא סיפור נישתי ודרך להפוך את התוכנית ליותר ליברלית, אלא חלק מהחיים עצמם: השכן מהדירה ממול, הבנקאית שתמיד עוזרת, הרופא העייף ממשמרת.
וכאן בדיוק "אהבה חדשה" חוטאת. היא מדברת על יציאה מהקופסה - אבל בנתה בתוכה בית. לקחה משתתפים שמצהירים על פתיחות, אבל מציגה עולם אחיד, הטרוסקסואלי, בטוח בעצמו, ומוכרת אותו כחדשנות. זה לא חדש, זה לא אמיץ וזה בטח לא מגוון. זו סטנדרטיות עטופה במילים יפות.
