אודטה שוורץ, הידועה כאודטה דנין ועוד יותר כ"אודטה", הייתה משפיענית רשת עוד לפני שמישהו חשב שיהיה אי פעם מושג כזה. כבעלת טור פופולרי ב"העולם הזה" ואחר כך ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" ובמוסף “סופשבוע" של "מעריב", כל מוצר או המלצה שלה זכו לתפוצה חסרת תקדים.
כל מי שחשב שיש לו מוצר חדשני או עצה טובה, היה משחר לפתחה. היא כונתה אז כוהנת הטיפים והלייף־סטייל בישראל. אף שהיא הפסיקה לפרסם את טוריה בעיתונות המודפסת כבר לפני כ־14 שנה, עדיין כל עצה שלה זוכה לפופולריות עצומה, לפעמים של מאות אלפים. כיום היא מאמנת לאורח חיים נכון ובריא לגוף ולנשמה בסדנאות, בפגישות ובהרצאות, שם היא מוגדרת כ"מעצבת אורח חיים שלם", והמותג “אודטה" הוא עדיין אחד החזקים בשוק. השבוע היא חוגגת 73, וליאורה התקשרה אליה כדי לאחל יום הולדת שמח.
מתי הבנת שהפכת מנותנת טיפים לדמות שמעצבת אורח חיים שלם?
“מבחינתי, מאז ומעולם היה אכפת לי לחלק עם האחרים יידע טוב שצברתי, ובכל תחומי החיים. וזה מה שאני עושה עד היום בכל הפלטפורמות. ‘מעצבת אורח חיים שלם' זו כבר הגדרה חיצונית של קליינטים מרוצים, כך אני משערת, שהולכים איתי לאורך כל השנים".
מדוע לדעתך הציבור הישראלי כל כך התחבר לעצות שלך לאורך השנים?
“לדעתי? כי הוא ראה שהן עובדות ביג טיים. והרי לא מספיק לעשות משהו טוב באופן חד־פעמי. צריך לעשות את הטוב הזה לאורך זמן. התחלתי לכתוב בגיל 24 ולא הפסקתי אף פעם, ואני היום בת 73. 50 שנה של ‘טוב', נראה לי שזו מסה קריטית".
איך שומרים על רלוונטיות בעולם שבו כל אחד כמעט הוא “גורו" ברשתות?
“לי זה קל. יש לי אוזן מאוד רגישה לרוח הזמנים, לשפה, שכל חמש שנים היא מתעדכנת ובכלל, לרחשי לב הציבור. כוונת הלב שלי היא לשפר את החיים איפה שרק אפשר ולעשות את זה בצורה מעניינת, מתקיימת. ובגלל שהתחום שלי הוא: ‘למה זקוקה הנפש האנושית', תמיד תהיה לסחורה הזו שלי קליינטורה. כן, גם בעידן ה־AI".
מהיכן מגיעה האינטואיציה שלך להבין אנשים כל כך מהר?
“זו באמת מתנה מאלוהים, וגם שריר שכל הזמן רק גדל וגדל כי אני משתמשת בו".
את מאמינה שאפשר ״לסדר את החיים“ או רק ללמוד לחיות איתם?
“אתה יודע יותר טוב - אתה פועל יותר טוב. וכבר אמר קרל יונג: ‘עד שלא תעלה את הלא־מודע למודע, הלא־מודע ישלוט בך, ואתה תקרא לזה גורל'. אז ברור שבעיניי, אפשר לסדר את החיים יותר טוב עם אינפורמציות שחסרות לבני האדם המתקשים בהם".
איזה משבר אישי הכי עיצב את מי שאת היום?
“נולדתי לשני ניצולי שואה, שמאוד אהבו אותי ואת אחי, אבל הם לא יכלו להתגבר על השריטות שלהם. אז כבר בילדות כשחטפתי מהם קרש בראש כמטאפורה, ישר הבנתי את החיים. הילדות שלי היוותה לי טירונות הישרדות ברמה הכי גבוהה שתיתכן".
היה רגע שבו הרגשת שהדמות הציבורית מסתירה את הכאב הפרטי?
“לכל דמות ציבורית יש כאבים פרטיים. אז אולי לא חשפתי אותם בזמן אמת, כי הייתי צריכה לעכל ולהבין קודם את הדברים בעצמי, אבל תמיד סיפרתי הכל. הכל הכל עם דיליי קטן. שכחת שאני חיה עם המגפון?".
מה את מרשה לעצמך היום שפעם לא הרשית?
“ביני לבין עצמי? זה לשים ז** על הכל, כי גידלתי לעצמי עמוד שדרה איתן. אני עדיין רגישה למצוקות של בני אדם, אבל הפסקתי לרצות אותם. ומי שזה לא טוב לו, יום טוב לו".
החשיפות האישיות שלך היו עם בעלך לשעבר, אילן שוורץ המתחזה, איזו השפעה יש למשבר אמון כזה על המשך החיים?
“אין. הגדרתי אותו כתאונה, והמשכתי בחיי. כשהתראיינתי אצל פרופ' יורם יובל, הוא אמר לי בהשתתפות: ‘אחריו בטח איבדת את האמון בגברים'. אני זוכרת שביקשתי ממנו שיעצור פה בחריקת בלמים, לפני שמתקשה הבטון אצל הבנות בבית על האמירה הזו. כי מה שהייתי צריכה לשקם זה את האמון שלי בעצמי ובקליטות שלי. ומהרגע שעשיתי את זה, אין לי בעיה של ‘לסמוך'. כי אני סומכת על עצמי שאדע לנפות".
עוד הוסיפה: "וזה אכן קרה, עם נוכל אחר שהתעלק עליי שנאסוף כספים כדי לבנות בית חולים בקריית שמונה. תוך כמה שעות עליתי עליו שהוא נוכל, והגשתי נגדו תלונה במשטרה. הסתבר שהוא ריצה מאסר על נוכלות כלפי הרבה מאוד אנשים, כל התורמים שהוא היה איתם בקשר. הוא רצה את הפנים שלי כלגיטימציה, הצלתי ככה הרבה מאוד כספים".
מה איתך כיום?
“העיסוק המרכזי של חיי, כיום, הוא לאמן אנשים, לפי פילוסופיה יישומית קיומית שפיתחתי, וקראתי לה ‘סדר בנשמה', כי זה בול מה שזה עושה. אנשים באים אליי שפופים ויוצאים ממני מיושרים בראש, כשהם מרחפים כמה סנטימטרים מעל האדמה. ככה אוויר נהיה להם בריאות. ומה אני בעצם עושה? אני מביאה להם באופן יצירתי מאוד, זוויות ראייה חדשות על מציאות מסוימת שלהם. כזו שהם חשבו שאין מוצא, והנה, יש. כי אין באמת מציאות. יש לנו רק את תפיסת המציאות שלנו. את התרגום והפרשנות שלנו למציאות. וכל אחד רואה אותה דרך משקפי השריטה שלו, שאין לו מושג איך יוצאים ממנה. אז אצלי, הוא מקבל את המידע. תמיד בעצם עשיתי את זה. רק שלא קראתי לזה בשם המפורש ‘אימון'".
מתי זה בעצם קרה?
“בערך מאמצע מגיפת הקורונה. החלטתי שאני עושה רגע ‘פוס' מהטלוויזיה, ועושה רק את זה. כי תחושת המשמעות העמוקה שאני מקבלת מהאימונים האלה, היא אדירה. עשיתי לפני כמה זמן סדנה של ארבע שעות, ואמרתי לחבר הטוב שלי שבדיוק צלצל כדי לברר איך היה: ‘אני רוצה לגור בתוך ההרגשה הזו כל החיים שלי'. זה אושר גדול לראות בני אדם יוצאים מהכלא הפרטי של המיינד שלהם בקשר לאיזה דבר, ולדעת שאני החזקתי להם את היד, כל הדרך".
מה דעתך על תופעת המשפיעניות? היית שם הרבה לפני כולן.
“נכון, עשיתי את זה לפני שידעתי שקוראים לזה ככה, מינוס הכסף, כי פעם לא היו גובים כספים על המלצות, וגם את ‘מחוברים' תמיד עשיתי בכתיבה שלי - רק שאז לא קראו לזה ככה. תמיד טענתי ש'פמיניזם - זה כסף משלך'. ולכן כל תופעה שבגללה נשים מרוויחות כסף, והרבה כסף, כי כוחות השוק קובעים את מידת הפופולריות, היא מבורכת בעיניי. אז שיעלו ויצליחו ויפרחו וישגשגו - זה נהדר".
