הגמר של "הכוכב הבא לאירוויזיון" סגר אמש (שלישי) עונה טובה. לא עונה מושלמת, לא עונה היסטורית - אבל עונה שעשתה את שלה. היא מצאה זוכה מוכשר (נועם בתן) ויותר מכך - ראוי, כזה שיכול לעמוד על הבמה באירופה, לשאת על הכתפיים את ישראל, ולא לקרוס תחת המשקל - וזה בכלל לא מובן מאליו.
ובכל זאת, כמי שצופה בפורמט הזה כבר שנים, העונה הזו יצרה אצלי תחושת ריחוק מסוימת. הגיל הצעיר של רבים מהמתמודדים -לא כולם כמובן, אבל בכמות בהחלט מורגשת- השפיע על החיבור הרגשי שלי. חשוב להבהיר: לא מדובר בחוסר כישרון, להפך; אלא בכך שאני, ואולי גם אנחנו כקהל, התרגלנו לחפש סיפורי חיים - עומק, דרך, משבר ועניין. ואולי, כמה שזה כואב וכמה שזה הזוי, המציאות הישראלית מגדירה אופי דרך סיפור חיים, וכמה שלא ננסה לברוח מזה - אי אפשר באמת להתעלם מזה.
ובכל זאת, אי אפשר להתעלם גם מההיסטוריה המפוארת של הפורמט. הוא הזה הביא לנו את נטע ברזילי - ניצחון מוחלט, כזה שגרם למדינה שלמה לצרוח מול המסך ולקפוץ למזרקות. הוא הביא את עדן גולן, שעמדה על במה עוינת, בעולם שלא תמיד רצה לשמוע אותנו והשיגה את המקום החמישי. הוא גם הביא את יובל רפאל - שהגיעה למקום השני דווקא בשנה שבה התמודדנו עם שיאים של אנטישמיות, ושם, מול כולם, עמדה שורדת נובה, זקופה, לא מתנצלת, לא מתכווצת. אלה לא רק זמרות. אלה דיוות גדולות מהחיים, במובן העמוק של המילה.
וכאן נמצא בעיניי הפער. כקהל ישראלי, נדמה שאנחנו כבר לא מסתפקים בשיר טוב או בביצוע מדויק. אנחנו מחפשים דמות. נוכחות. מישהי שמגיעה עם מטען ועם אמת פנימית שמורגשת גם בלי הסברים, כזו שמחזיקה במה ולא מתנצלת עליה. בעונה הזו היה לזה מענה בדמותה של גל דה פז, אייקון עם ניסיון, זהות וביטחון, אבל בעיניי הפורמט לא הלך עד הסוף. רציתי יותר עוצמה מהסוג הזה, יותר ביטחון, יותר כאלה שמגיעות כדי לכבוש. נקודה.
ובכל זאת, זו הייתה עונה טובה. "הכוכב הבא לאירוויזיון" עשתה את מה שהיא אמורה לעשות: לספק נציג טוב וראוי, להחזיק רמה, ולייצר שיח. ועכשיו, כשאנחנו עם הפנים קדימה לאירוויזיון - מותר גם להתחיל לחלום. לחלום על הניצחון ובאותה נשימה גם על העונה הבאה. על עונה שתביא איתה עוד דיוות, עוד נוכחות, עוד רגעים שיזיזו אותנו בכיסא - בנוחות או באי-נוחות, זה לא משנה, העיקר שזה יקרה.
