מאי חטואל ואיתי און, שמשתתפים יחד בעונה החדשה של "המירוץ למיליון" (פרק חדש במוצאי שבת, קשת 12), הצליחו לעורר סערה כבר ברגעים הראשונים שלהם על המסך. הקשר החברי והקרוב בין השניים, לצד העובדה שכל אחד מהם השאיר בן או בת זוג בבית, הצית לא מעט תגובות, תהיות והרמות גבה. עבור חלק מהצופים זו הייתה בחירה לא שגרתית, כזו שקשה להתעלם ממנה - ולא רק בגלל הדינמיקה שעל המסך, אלא בגלל מה שהיא מסמלת מחוץ לו.
מי שמתייחסת לסוגיה מזווית עמוקה יותר היא עו"ד ומגשרת מורן סמון, מנהלת משברים במשפחה בקש"ב - קשר, שקט, ביטחון. בטור נוקב היא מדגישה כי השאלה איננה אם הבחירה מוסרית או מותרת, אלא מה היא אומרת על הקשר עצמו. לדבריה, יציאה למסע קיצוני כמו "המירוץ למיליון" בלי בן או בת הזוג איננה רק החלטה לוגיסטית, אלא לעיתים שיקוף של עומק הביטחון הרגשי, של השותפות בחלומות ושל היכולת להיות זה לצד זו גם בקצה - ברגעים של חולשה, לחץ ואמת. לא תמיד מדובר בסימן לבעיה, אבל לעיתים זו בחירה קטנה שמצליחה לחשוף שאלות גדולות על הזוגיות ועל מי אנחנו באמת רוצים לידנו בדרך.
עו"ד ומגשרת מורן סמון:
הסיפור כאן הוא לא אם מותר או אסור לצאת ל"מירוץ למיליון" עם חבר ילדות כשאתה בזוגיות. הוא גם לא שאלה מוסרית, ולא דיון על גבולות פורמליים. הסיפור האמיתי הוא הבחירה. למה לא איתו. למה לא איתה. כי לפעמים, כשאדם בוחר לצאת למסע הכי אינטנסיבי בחיים בלי בן או בת הזוג שלו, זו לא רק החלטה לוגיסטית. זה צילום רנטגן של הקשר.
לעיתים התשובה פשוטה וכואבת
"המירוץ למיליון" הוא לא עוד טיול. זו סיטואציה קיצונית. שבועות של רעב, לחץ, חוסר שינה, פחד, כישלון, ניצחון, בכי, צחוק, תסכול ורגעים של חסד. זה מקום שבו המסכות נופלות. האדם האמיתי יוצא החוצה. ולכן השאלה המסקרנת איננה האם זה מוסרי, אלא למה כשמדובר בחלום, בריגוש, באדרנלין ובזיכרון לכל החיים, בן הזוג נשאר בבית.
לעיתים התשובה פשוטה וכואבת. עם בן הזוג יש שגרה. יש אחריות. יש ילדים, משכנתא, עייפות, משימות. החיים עצמם. וחבר ילדות מחזיר אותך לגרסה הישנה שלך. לזו שלפני הפשרות, לפני העומס, לפני האכזבות הקטנות והשתיקות. לגרסה שמרגישה חופשית יותר, קלילה יותר, אולי אפילו אמיצה יותר.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
אבל יש גם שכבה עמוקה יותר. יש זוגות שלא רוצים לראות אחד את השני בקצה. כי בקצה יש אמת. בקצה רואים מי נלחץ, מי נשבר, מי נעלם, מי משתלט, מי תומך ומי לא. והאמת הזו יכולה לערער. לפעמים היא יכולה לפרק. ולכן יש מי שמעדיף לשמור את הקצה הזה מחוץ לזוגיות, להשאיר אותו באזור בטוח יותר, עם מישהו שלא מסכן את הבית.
בן הזוג הוא השותף לחיים - אבל לא השותף לחלום
כאן נכנסת גם שאלת הביטחון הרגשי. האם אני מרגיש בטוח מספיק להיות הגרסה הפחות מחמיאה שלי ליד בן הזוג. האם מותר לי להיכשל לידו. האם מותר לי להתפרק, להתעצבן, להיות חלש. אם התשובה היא לא, זו כבר נורת אזהרה שקטה. ואז מגיעה האפשרות הפחות נוחה להודות בה. שבן הזוג הוא השותף לחיים, אבל לא השותף לחלום. השותף לניהול הבית, אבל לא למסע. השותף ליציבות, אבל לא להרפתקה. זו כבר לא שאלה על תוכנית ריאליטי. זו שאלה על מבנה הקשר ועל העומק שלו.
כמגשרת וכמי שמלווה משברים במשפחה, אני פוגשת שוב ושוב זוגות שלא מתפרקים בגלל בגידה אחת דרמטית, אלא בגלל הצטברות של בחירות קטנות. בחירות שמספרות סיפור. הבחירה מי איתך ברגעים הקשים, אבל גם מי איתך ברגעים הגדולים. ולכן כל זוג צריך לשאול את עצמו בשקט. כשאני בוחר או בוחרת את מי לקחת למסע של החיים, את מי אני באמת רוצה לידי. האם בן הזוג שלי הוא גם הבית, וגם הדרך.
זו יכולה להיות בחירה תמימה של חוויה. והיא גם יכולה להיות סימן קטן שמגלה משהו גדול. השאלה היא לא מה כולם חושבים. השאלה היא מה זה אומר על הקשר שלכם.
