בימים האחרונים מתנהלת סערה ברשת בעקבות קטעים מתוך פודקאסט משותף של יעל פוליאקוב ואסי עזר, מבית הפודיום. במהלך השיחה התייחסה פוליאקוב לנשים מלאות שמשתפות תיעוד חושפני ברשתות החברתיות, ובין היתר כינתה אותן "פרות". בדבריה טענה כי נשים, ללא קשר למבנה הגוף שלהן, מתחילות את החשיפה שלהן "עירומות", אך הוסיפה כי נשים שמנות, לדבריה, "מנצלות את השומן שלהן" כדי לזכות באהדה, תוך הצגת עצמן כמודל לאהבה עצמית וחוזק.
האמירות, שנאמרו בטון שנתפס בעיני רבים כחריף ובוטה, עוררו תגובות נזעמות ברשתות החברתיות. גולשות וגולשים רבים מתחו ביקורת על השפה שבה נעשה שימוש ועל האופן שבו הוצגו נשים מלאות, וטענו כי מדובר בדברים פוגעניים שמחזקים סטיגמות ומעודדים שיח משפיל כלפי גוף נשי. מאחורי הדיון הסוער, הלייקים והתגובות, יש גם תחושות שלא תמיד מקבלות מקום בשיח עצמו. עבורי, כאישה וכמאמנת רגשית שפוגשת נשים יום-יום, הדברים שנאמרו שם הדהדו הרבה מעבר לפודקאסט. הם פגשו חוויות, זיכרונות וגוף שלא פעם עמד במרכז ביקורת.
אכילה רגשית איננה חולשה - אלא מנגון הישרדות
מי שמרגישה צורך להשפיל גוף של אישה אחרת לא מדברת על בריאות, אלא על חוסר חמלה. גוף הוא לא הזמנה לביקורת, משקל הוא לא מדד לערך, ומראה חיצוני לא מספר את סיפור החיים של אף אחד. הרבה נשים חיות עם עודף משקל כי הגוף שלהן למד להגן על עצמו. אכילה רגשית איננה חולשה, אלא מנגנון הישרדות שנוצר מפגיעות, מטראומות ומחוסרים. האוכל היה שם כשלא היה ביטחון, כשלא הייתה הגנה, כשכאב היה גדול מדי, ולכן ללעוג לזה זה ללעוג לפצע.
זה לא אומר שכל אישה שמנה עברה טראומה, אבל זה כן אומר שאין לאף אחד זכות לדבר בביטול, בלגלוג או בעליונות על גוף של מישהי אחרת, בדיוק כמו שאין זכות לרדת על אישה רזה, חלשה או "שברירית". אי אפשר לנהוג בצורה כזו ולקרוא לזה דעה, ואי אפשר למחוק בני אדם בדרך.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
שיימינג לא מציל אף אחד - הוא לא מרפא, לא מחזק ולא יוצר שינוי
שיימינג לא מציל אף אחד. הוא לא מרפא, לא מחזק ולא יוצר שינוי, אלא רק משאיר נשים עם יותר בושה, יותר שנאה עצמית ויותר ניתוק מהגוף שלהן, ואם זו הדרך "לעודד שינוי" היא פשוט לא עובדת. כמאמנת רגשית אני פוגשת יום יום נשים שמנות, חכמות, חזקות ורגישות, ושמנה היא לא קללה, לא מילה גסה ולא עלבון, לא תיאור אופי, לא מדד לערך ולא מדד ליכולת. הנשים שמגיעות אליי לא צריכות שמישהו "יתקן" אותן, הן צריכות שמישהו יראה אותן, ישמע את הסיפור שלהן, ויכבד את הדרך שהן עברו.
גם כשנשים מלאות בוחרות להציג את הגוף שלהן ברשתות החברתיות, זה לא בהכרח ניצול ולא בהכרח מניפולציה. לפעמים זו דרך לקחת בעלות על גוף שהעולם ניסה לבייש, לפעמים זו דרך להחזיר שליטה, ולפעמים זו פשוט בחירה אישית שלא דורשת אישור מאף אחד. אבל מעל הכול, אלו בני אדם, עם לב, עם פגיעות ועם סיפור.
הכותבת הינה יפית ג׳פרי, מאמנת רגשית בשיטת קיקבוקסינג
