יעל פוליאקוב רוצה "לגמור את השמנות". נמאס לה שהן מככבות ברשתות, לובשות מידה 44 ועפות על עצמן בחזייה ותחתונים. מבחינתה שיתעטפו בסדין שחור ויתחפשו לטליבן. פוליאקוב בנתה את הקריירה שלה כקומיקאית בוטה במיוחד. אחת שלא דופקת חשבון. אבל לפעמים גישת הפיל בחנות חרסינה משאירה כל כך הרבה הרס, שהפיל הזה פשוט רומס, שלוח רסן במרחב, אלפי נשמות של נשים. רזות ושמנות.
בגילאי העשרה שלי זכיתי בתואר מפוקפק של הצטיינות באוניברסיטה לדימוי גוף מעוות. הייתי מכורה להקאות, משלשלים וכושר כפייתי. המושג "בודי פוזיטיב" לא היה קיים וההירואין שיק שלט בפרסומות ובמגזינים. הייתי עומדת שעות מול המראה ומצמידה ירכיים, מתפללת שהמרווח ביניהן לא ייסגר, גם לא עם המכנסיים, כי היה לי רק מודל אחד בראש. שלד ועצמות.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
אני זוכרת את עצמי מייחלת לראות בעיתון דוגמנית אחת נועזת במידה שהיא מעל 36. אני לא יכולה לדמיין איך היו נראים חיי לו הייתי מוצאת אפילו קייט מוס אחת במידה 44. אולי לא הייתי מרגישה שעליי להשמיד את עצמי בעקביות כדי להיראות.
אנחנו דור שמסרב להפנים שדימוי גוף מעוות הוא לא טרנד חולף כמו החלקה יפנית. במקום להחלים, פיתחנו מערך שלם של היתחזויות במסווה לייפסטייל.
המצאנו דת חדשה ששמה דיטוקס, ובשם הניקוי אנחנו שותות מיצים ירוקים - כשהרעל היחיד שאנחנו מנקות הוא הקלוריות מהסופ"ש. חלקינו סוגדות לאלוהי הכושר, כי הפחד מהקלוריות שיתיישבו כמו צמיגים על הבטן, אבוב כפי שמתארת פוליאקוב, גדול מהרצון שלנו לנוח. אנחנו, הרזות, מבצעות בעצמנו מדי יום טרור רך במסווה של מודעות בריאותית.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
כשאנחנו יוצאות למתקפה על נשים שבוחרות לאהוב את עצמן בכל מידה, אנחנו רק מבצרות את מעמדנו כסוהרות של הגוף שלנו. הזלזול של פוליאקוב בנשים שמנות שאוהבות את עצמן, אינו רק פגיעה בהן, הוא יריקה בפרצופן של כל הילדות שיושבות כרגע מול מסכים ומתחילות לשנוא את הקימורים המתהווים בגופן. השיימינג שקורא להן להתכסות למעשה אומר לנו תישארו מורעבות, העיקר שלא תעליבו את העין של פוליאקוב המפורסמת, בנראות שחורגת מהתקן.
במקום לבקר את ה"פרות" וקשה לי אפילו להגות את המילה הזאת בלי להרגיש שמתהפכת לי הבטן הרזה, אנחנו צריכות להודות להן. הנשים שפוליאקוב מבטלת עושות את מה שאנחנו לא מעזות לעשות, הן מסרבות לשתף פעולה עם הפער הבלתי אפשרי שבין נשות הקטלוג למציאות. כן, הן עפות על עצמן ומסרבות להיקבר תחת הררי רגשות אשם או ללכת לישון רעבות בלילה.
כשאנחנו רואות אישה במידה גדולה שמרגישה טוב בתחתונים וחזייה, היא אמורה לשחרר אותנו מהצורך להנדס את עצמנו ללא הפסקה עם מחטבים וחזיות שמרימות את מה שהכבידה מנסה להכניע, היא המראה למה שהיינו יכולות להיות לו הפסקנו לפחד מהאוכל ומעצמנו. לצערי שום שבוע של ניקוי רעלים לא ינקה את מה שהחברה בחסות פוליאקוב דוחפת לנו לראש, ובוודאי שלא הבוטות המשתלחת של מי שהפכה את השנאה העצמית שלנו לכלי רייטינג ועבודה.
** גילוי נאות- הכותבת הינה שורדת הפרעות אכילה מאז שליוויס 501 נחשב מותג אופנה ועד שהבינה ששום דבר לא שווה את זה, ממש לא מזמן.
