מתי בפעם האחרונה ראיתם תגובה מתחת לתמונה של ידין גלמן בים בנוסח "מה יגידו הילדים שלך על זה שאבא חושף חזה חטוב?". התשובה היא לעולם לא. אבל כשמדובר באדל בספלוב, עינב בובליל או כל אמא שמעזה לחרוג בסנטימטר של הביקיני מ"חוקי רש"י" הבלתי כתובים של משטרת הצניעות המקומית, האינטרנט עולה בלהבות.
יום האם חלף לו (כן, זה יום האם, המשפחה לא סובלת מצרבות, סימני מתיחה או דכדוך אחרי לידה) וזה זמן לדבר על הפיל שבפיד ובחדר. הציפייה החברתית-הישראלית היא שברגע שילדת, תעמדי בסעיפי הסכם דרקוני ולא-שיוויוני שמעולם לא חתמת עליו. על פי ההסכם הזה, יחד עם הסטטוס 'אמא של-' את אמורה להפוך ליישות א-מינית ונטולת תעוזה. את נדרשת למצוא את האמצע המכבד שבין בת-של-מלך לבת של השכן, תלוי באיזה בניין שואלים, ולנסות לעבור בשלום את לימבו הצניעות, מרחב צר שבו הרף יורד ככל שמפלס ההייטרים עולה, ואת נדרשת לבחור, לשים על עצמך משהו, או לשים פס על כולם ולהתעלם.
הביקיני של אדל מהדהד מחלוקות, בטח עם התוספת החדשה, וגם בובליל מוצאת עצמה לא פעם מצטדקת על עומק המחשוף. גם אם החלטת לשתף על קשיי הפרנסה כמו ליאת אחירון, מיד יקומו המצקצקים שיאמרו שאת פוגעת בפרטיות של הילדים. אמא מביכה.
הרחם שלנו הוא נכס צאן ברזל ולציבור יש זכות וטו על הגוף, על החשיפה ועל מי שהתחייבנו להיות (זוכרות את ההסכם?).
אבל הייטרים יקרים, יש לי חדשות מרעישות בשבילכם, הילדים שלנו לא שם. הם לא יושבים בחדר עם ועדת אתיקה ובוחנים את עומק המחשוף בחולצה של אמא. באמת שלא אכפת להם איך אנחנו מצטלמות. הם עסוקים מדי בטיקטוק, בריבים בקבוצת הווטסאפ של הכיתה, ובשאלה הקיומית 'למה אף פעם אין מה לאכול בבית הזה' (גם כשהמקרר מפוצץ). הם לא מחפשים בתמונה של אמא מניפסט על מוסר חברתי או צניעות, מקסימום לוקח להם שמונה שניות לעשות 'סלייד' למטה, לעבור לסרטון של מיסטר ביסט ולשכוח שאי פעם העלית משהו. הניסיון להשתמש בילדים ובמשפחה כנשק נגד אימהות הוא לא דאגה לדור העתיד, זו מניפולציה זולה, שוביניסטית וארכאית. זהו ניסיון להשתיק אותנו דרך המקום הכי רגיש שלנו, רגשות האשם האמהיים.
הרי מעולם לא ראיתי גבר שמעורב בשערורייה ציבורית, בבגידה מתוקשרת או סתם מעלה תמונה בקוביות חשופות, והטוקבקים שלו מתמלאים ב'איך זה ישפיע על הנפש הרכה של הילדים שלו'. המעשים והגוף של הגברים הם אירוע אישי, מקצועי או ספורטיבי בזמן שאצל נשים הכל קהילתי. אנחנו לא אינדיבידואליות, אנחנו רכוש משותף של מותג שנקרא 'המשפחה' וכל סנטימטר של עור חשוף נתפס כפגיעה בנכס המשותף.
הגיע הזמן להפסיק עם המיזוגיניה במסווה של דאגה לילדים. התפיסה שאימהות היא חור שחור שבולע את כל מה שהיית לפני שהפכת לאמא, מיצתה את עצמה. אנחנו יכולות לנהל בתי חינוך לילדים לתפארת ובו זמנית לאהוב את הגוף שלנו ולהחליט מה לחשוף ממנו. הסטנדרט הכפול, שגבר בלי חולצה הוא 'אבא חטוב' ואישה בביקיני חשוף היא מחדל חינוכי, הוא בדיחה עצובה.
צאו מהאמהות הממשטרת, שחררו את השיפוטיות, את המקלדת ואת הלימבו. שכל אחת תחליט עבור עצמה אם היא בת של מלך או המלכה של עצמה.
גילוי נאות: הכותבת היא אמא שעדיין מחכה שהילדים שלה יבחינו שהיא הורידה קצוות, אז הסיכוי שהם ישימו לב למחשוף בסטורי הוא אפסי. כל קשר בין התגובות לבין המציאות בבית מקרי בהחלט, ובעיקר מעיד על כך שלמגיבים יש יותר מדי זמן פנוי ופחות מדי סדרות בנטפליקס.
