לא לקח לי יותר משניה להבין מה כל כך מטלטל בסרטון החדש של ג'יליאן אנדרסון ללוריאל. זו לא הייתה התאורה המדויקת או העור הנפלא שלה, זו עדיין ג'יליאן פאXינג אנדרסון, אלא הדרך בה היא הישירה מבט למצלמה ואמרה שנמאס לה שהפסיקו לראות אותה. טוב, היא אומרת קצת יותר, אבל תכף נגיע גם לזה.
תחשבו על האירוניה. מותג קוסמטיקה ענק שבנה אימפריה על הבטחות שיחזירו לנו את הנעורים, בוחר לתת לשחקנית מתבגרת לעמוד מול מצלמה ובמקום למכור לנו הוקוס-פוקוס לאנטי-אייג'ינג, הוא מהדהד נתון שגורם לי לנוע בחוסר נוחות בעודי כותבת שורות אלה.
מישירה מבט לצעירים שחושבים שזה לא יקרה להם לעולם
"כמו טוויסט בעלילה הוליוודית" אומרת אנדרסון, "רגע אחד מבחינים בך, צריכים אותך, שורקים לך, אפילו מתחילים איתך, ופתאום, פוף! את פשוט לא קיימת. את מפריעה בדרך והם תוהים מה לעזאזל את עדיין עושה כאן". מור מישירה מבט לגברים ששכחו שאנחנו האימהות שלהם, האחיות, החברות, בנות הזוג שלהם. היא מישירה מבט לצעירים שחושבים שזה לא יקרה להם לעולם, הגיל הזה שנמצא מעבר להרי החושך של העשור השישי.
"תישארו איתי, אל תברחו" היא פוקדת על המצלמות שבורחות עם הפוקוס, מסרבת להיעלם כמו הנשים שהיא עכשיו מייצגת. "זה אפילו לא נראה שמזעזע אף אחד שנעלמנו, שהפכנו שקופות ובלתי נראות בגיל הזה" היא מזכירה למי ששכח שהתבגרות משיגה כל אחד, כל יצור נושם, גם עכברים.
אבל אנדרסון לא מאשימה רק העולם שהפסיק לראות אותנו, ומזכירה לנו שברגע שאנחנו שופטות נשים אחרות על גילן, כשאנחנו משתפות פעולה עם הגילנות הזו, אנחנו שוכחות שזה בדיוק מה שיקרה לנו ומציעה עסקה חדשה, להחליף את הבושה בסקרנות. להפסיק להתנצל על זה ששרדנו עוד עשור.
הערך שלנו לא נשטף בכיור עם באלם מסיר האיפור בסוף היום
במשך שנים התייחסו לפנים שלנו כאל פרויקט שיקום שכונות. קמט הוא מחדל, כתמי שמש הם בעיה הורמונלית או הזנחה, והגיל הפך לאויב שצריך להילחם בו עם סרומים יקרים ומייקאפ שמכסה את האמת שמתחת לכהויות. אנדרסון מסרבת לשחק את המשחק ומודה שהגוף שלה מתסכל אותה לפעמים, אבל מצד שני מצהירה שמעולם לא הרגישה חיה יותר בתוך העור שלה. חדה יותר, בעלת מטרה, וחופשיה מהשיפוטיות העצמית שליוותה אותה כל חייה. היא לא מרגישה שהפסידה, היא מרגישה שהרוויחה - פרספקטיבה, ביטחון, חוכמה וגם את הזכות לומר תזXיינו לכל המתעלמים, אלה שלא נוח להם לראות נשים ולא ילדות.
ללא פילטרים, ג'יליאן האגדית מזכירה לנו שהערך שלנו לא נשטף בכיור עם באלם מסיר האיפור בסוף היום. אנחנו לא רק לוח מודעות להזנחה או אנטי-אייג'ינג. הפנים שלנו הן מפה של ניצחונות, של דאגה ולילות בלי שינה ותובנות ששום נערה בת עשרים לא יכולה להמציא. לוריאל מפסיקה לומר לנו שאנחנו צריכות להראות צעירות עם פורמולה חדשנית כזו או אחרת, ופשוט נותנת לנו פוקוס. היא מכבדת את הנוכחות המתבגרת שלנו, שאינה תלויה בתאריך תפוגה חברתי.
אני יודעת מה אתן חושבות. קל לג'יליאן אנדרסון לעמוד שם, בתאורה מושלמת עם עצמות לחיים שפיסלו לה האלים, הגנים והפלסטיקאים המשובחים שלה, ולהגיד לכולם ללכת לעזאזל. קל לה לדבר על תחושת גאווה בעור של עצמה, כשיש לה גישה למיטב המומחים וכסף אף פעם אינו בעיה. אני מודה שגם אני, בעת כתיבת שורות אלה, עוצרת רגע להביט במראה כדי למצוא את הזווית שבה התאורה לא מדגישה את מה שהזמן חפר לי מתחת לעיניים, גם אני שבויה במכונת הזמן שסופרת קמטים כמו נקודות שלילה.
אבל זה בדיוק העניין. גם אני פוחדת מהשקיפות. זו לא פריבילגיה של מפורסמים, נראות היא כלי הישרדות, וזכותה של כל אחת מאיתנו, בין אם היא בהוליווד ובין אם היא בממ"ד בבית, לא להפוך לתפאורה שקופה. אז אם קשה לכם עם העוצמה, אם נפילת עפעפיים או קו לסת שאיבד את החדות מפריעים לכם בפוקוס, ג'יליאן אנדרסון לא יכלה לסכם את זה טוב יותר, תזXיינו! אנחנו כאן כדי להישאר, ושיהיה גם לכם יום טוב.
