המנגנון הראשון שנזנח בזמן מלחמה הוא המיניות. מצחיק שמה שנוכח כל-כך בימים של שגרה, הוא הדבר הראשון שנדחק הצידה מכל שיח, ולא מפתיע לגלות שבסופו של דבר הגוף מדבר את מה שאנחנו מנסים להחביא מהמילים. המנגנון שאנחנו מביאות אתנו לממ"ד הוא המראה הכי מדויקת לדרך שבה אנחנו חוות התקפה על הביטחון שלנו.
הלילות האחרונים שלי הם ייאוש מזוקק. טקס סיום היום שכלל פעם, לפני שבועיים, מקלחת חמה, השתהות בשגרת הטיפוח עם סרום הלילה וציפייה לחום גופו של בן הזוג מתחת לשמיכה התחלף בחרדה דרוכה. אני מוצאת את עצמי גורבת גרביים מתחת לפוך איך שיוצאת ההתראה (כן, במלחמה הזאת אנחנו עדיין בחורף), קודחת מחום בזמן שאני מחכה לאזעקה שלעיתים משאירה את הרצליה מחוץ למשחק הכיסאות האיראני, ולעיתים משבשת לי את סדירות קצב פעימות הלב ומזניקה אותי ממצב של רפיסות מוחלטת לזקיפות תוססת עם צ'ק-ליסט שחייב לקרות תוך דקה וחצי. משקפיים, טלפון, נעליים (למקרה שאצטרך לצאת מההריסות באמצע הלילה), להעיר מתבגר שמתעקש על שינה במיטה שלו ולא בממ"ד, ולצרוח על יוסי שייכנס כבר ויסגור את הדלת הכבדה. איפה אני ואיפה מיניות?
בתוך חגיגת הקורטיזול הזאת, נתקלתי בסרטון של שיר אלמליח, מסבירה לעוקביה על יתרון הסדרי הראיה בימים טרופים אלו, כשהמרחב הבטוח שלה מתרוקן מילדים בזמן שאחרות נשואות או חד הוריות מקבלות ריבית דה-ריבית של זמן משפחה איכותי מתוח עד הקצה. רובנו דחוסות בממ"ד עם מתבגרים שמתבצרים מאחורי אוזניות מסננות רעשים וגלגולי עיניים והבית הפך למרחב צפוף שבו אינטימיות וחשק מיורטים ראשונים.
הסיפור של חברתי ס' (שם בדוי) הפוך לגמרי. בימים הפנויים, שלישי וחמישי אם נדייק, היא עוברת לממ"ד של בן הזוג, ובזמן שהאדמה רועדת מנפילת שברי יירוט בשפלה, היא רועדת באזורים אחרים לגמרי. חגית טייבר, מטפלת מינית מוסמכת וגם חברה למזרון הפילאטיס בימים של שגרה, נחלצה לעזרתי כדי להציע הסברים ולעשות קצת סדר בבלגן ומזכירה שמיניות היא לא רק אקט, היא בעיקר חיבור אנושי בתוך עולם עם רעשי רקע. בזמני חירום אנחנו הופכים תפקודיים ומשימתיים כמו מילואימניקים בסקירת גזרה, הביטחון האישי מתערער ומנגנוני ההגנה שלנו מקצינים.
אצל חלקנו, המוח עובר למצב הילחם או ברח, והאנרגיה מופנית רק להישרדות, מה שמוביל לכיבוי טוטאלי של המערכת המינית. מנגד, אצל אחרים, המגע הוא הדרך לווסת את החרדה. הם נאחזים ביצר החיים אל מול המוות שבחוץ. מכאן מגיעים גלי ה"בייבי-בום" המפורסמים, גלי ילודה מוגברים שמתרחשים אחרי מלחמות, יש החוות עליה ברצון להביא חיים חדשים לעולם דווקא כשטיל בליסטי מרגיש קרוב יותר ממי ששוכב לידך.
גם הרווקים והרווקות מאותגרים, ואין פתרונות קסם. יש כאלו שנאנחים לרווחה כי פתאום זה לגיטימי לנוח מהחיפושים המתישים ומהשיפוטיות המשפחתית הדוחקת. אחרים חשים בדידות מוגברת, והיעדרו של מגע מקשה עליהם להוריד את מפלס החרדה. אז מה עושים? המלצת המטפלים היא קודם כל להבין למה אתם זקוקים ופשוט לבקש. תקשורת!
חגית מציעה תרגיל קצר שכל זוג יכול לתרגל: מוצאים פינה שקטה, יושבים כמה דקות זה מול זו בלבוש מלא, מחזיקים ידיים ומביטים בעיניים בלי לדבר. זה תרגיל שנועד להזכיר לנו שכל אחד מגיע עם מנגנון ויסות אחר, ושאפשר לייצר מרחב אינטימי של נפש אל נפש גם בלי מגע מיני מלא. בשורה התחתונה, תיווך. תגידו לצד השני למה אתם זקוקים במצב הדחק המלחמתי הזה.
הפרשנים מזהירים שהאירוע עוד רחוק מלהסתיים ושמצב ממ"ד צפוי גם בסופ"ש הקרוב, אבל אם האיראנים חושבים שיצליחו לייבש אותנו, הם כנראה לא מכירים את הנשים הישראליות. עם כל הכבוד לטילים של מוג'תבא (יו קילד מיי פאדר פריפר טו דיי! זו רק אני חושבת על הנסיכה הקסומה?) בסוף, בין יירוט ליירוט, הדבר היחיד שבאמת יכול להוריד פה את המתח זה לא נאום של טראמפ אלא מישהו שיודע ללחוץ על הכפתורים הנכונים, ואני לא מדברת על כפתור האזעקה.
