יום העצמאות עבורי הוא קודש קודשים. הוא חשוב לי וקדוש לי בדיוק כמו חגי ישראל, כמו חנוכה, פסח, סוכות וט"ו בשבט. כך אני מרגיש כלפי יום העצמאות, וכמוהו גם כלפי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. החיים שלנו כאן הם נס גלוי, נס שעליו חלמו הורינו והדורות שקדמו להם; הם סבלו, נלחמו והקריבו, עד שחלקם זכו להגיע חזרה הביתה לירושלים, למולדת.
הנס אנחנו חיים בו
הם הגיעו לכאן כדי להפריח את השממה. הם הפכו חושך, בורות וסלעים לארץ ישראל פורחת, יפהפייה, משגשגת ומתקדמת. ארץ ישראל, יהודית ודמוקרטית שבה אנחנו חיים את חיינו, יהודים ובני דתות אחרות יחד, אוהבים את האדמה הזאת, שומרים עליה ומחוברים אליה ואחד לשני בנימי נשמתנו.
היהדות שלי והישראליות שלי הן אחד. כבן לאמא מיהדות אנוסי משהד שבאיראן, ולאבא שמשפחתו נאלצה לברוח למדבר טוויזר בתוניס כדי לשרוד ובסופו של דבר עלה ארצה יתום מאב וחסר כל, אני יודע היטב את מקומי ותפקידי בשרשרת הדורות. אני נוצר בליבי את הגשמת החלום של אבותיי שהצליחו להגיע לאדמת הקודש, לציון, לתת בה חיים, לבנות אותה בידיים ולפאר אותה.
לא לקחת את זה כמובן מאליו
לעולם לא אזלזל בישראליות שלי, בדיוק כפי שלא אזלזל ביהדות שלי. שתיהן מותכות זו בזו, ובהן אני רואה את "הישראלי החדש". אנחנו הגשמת חלום של דורות של יהודים. אנחנו "דור הניצחון" שנולד כאן, על אדמתנו ההיסטורית והקדושה. דור שמחשבתו וליבו לא מכירים בחומות הכלא הגלותי. כל ההיסטוריה של אבותינו מתרכזת ממש כאן ועכשיו, ברגע הזה. השאלה היא האם נבין את מקומנו ותפקידנו ההיסטורי, או שחלילה נראה בכל הטוב הזה כמובן מאליו?
בכל יום, כשאני מניח תפילין, אני מתפלל על ארץ ישראל ועל מדינת ישראל. על חיילי צה"ל ומפקדיהם, ועל חכמי הדור ותלמידיהם. ממש ככה, כולם ביחד, זה אנחנו. עם אחד, שעם כל הקשיים והאתגרים מבית ומחוץ, עומד איתן ונלחם על זהותו. אני אוהב את העם שלי, את הארץ שלי ואת המדינה שלי בשביל כל הדורות שקדמו לי וחלמו להגיד את המשפט הזה כמוני. ועוד בשפה העברית.
