ירדנה ארזי
ירדנה ארזי היא הרבה יותר מזמרת. היא מוסד. הקריירה שלה, שהחלה עם שירותה בלהקת הנח״ל ונמשכה דרך שורה אינסופית של להיטים, הפכה אותה לפסקול כמעט רשמי של ישראל הישנה וגם החדשה. הקול הנקי והמדויק, היופי והאישיות הם חלק משמעותי מהנוף התרבותי של ישראל. יחד עם זאת, נראה שארזי מייצגת לעיתים את הישראליות המלוטשת מדי, זו שמעדיפה להחליק קצוות, אם כי יצרה סביבה סערה גדולה כשדחתה בשנה שעברה הצעה להדליק משואה. היא אייקון, כי היא יציבה והיא בטוחה, ובמדינה שבה הכל רועש ומתפרק, יש בזה משהו מנחם.
עפרה חזה
עפרה חזה הייתה לא רק קול יוצא דופן, אלא גם זהות ושורשים וחיבור בין העולמות. הנערה הצעירה שנולדה בשכונת התקווה והפכה לאחת מגדולות הזמר העברי, כולל קריירה מרשימה מעבר לים, הצליחה לחבר בין מזרח למערב באופן טבעי וקסום. היה בה משהו טהור אבל גם מודע מאוד לבמה ולתדמית, וההצלחה הבינלאומית שלה לא הייתה מקרית, אלא תוצאה של הבנה עמוקה של מה הופך קול לאוניברסלי. מאחורי הזוהר, איש לא באמת ידע מה קורה בחייה האישיים. איש לא חיטט, וגם הביקורת עליה הייתה נדירה, אולי כי היא נתפסה כסמל שאי אפשר לגעת בו. הפער בין הקול הכל כך מוכר בכל בית ולכל ישראל לבין חייה האישיים התרחב עוד יותר עם מותה ממחלת האיידס. תחושת המסתורין מסביב חיזקה עוד יותר את המעמד שלה כאייקון תרבות ישראלי.
אריק איינשטיין
אריק איינשטיין היה קול ישראל, פשוטו כמשמעו. גבוה, יפה, ביישן, וגם כשלא הופיע תקופה ארוכה, לא הפסיק להשפיע ולשנות את התרבות הישראלית. הוא לא רק שר, אלא גם הגדיר את הצליל של המדינה לאורך עשורים. סגנונו הצנוע, הקול הרך והבחירות המוזיקליות המדויקות הפכו אותו לדמות אהובה במיוחד. איינשטיין לא רדף אחרי פרסום. להפך, הוא ברח ממנו. בכך רק חיזק את מעמדו. דרך שיריו, הוא הצליח לבטא נוסטלגיה, אהבה, כאב והומור ישראלי. הוא היה מותג של אותנטיות: בלי פוזה, בלי דרמה רק אמת פשוטה שנגעה בכולם. גם כזמר וגם כאוהד שהפך לאחד מהסמלים הבולטים של הפועל תל אביב.
מיקי ברקוביץ'
מיקי ברקוביץ׳ הוא לא רק ספורטאי, אלא גם מיתוס שנולד ב־1977 עם זכייתה של מכבי ת"א באליפות אירופה ההיסטורית ומאז לא הפסיק לשבור שיאים. ברקוביץ' היה כוכב בעידן שבו גיבורים עוד היו פשוטים וברורים. בכך הוא מייצג את הישראליות הישנה, הישירה והכמעט נאיבית, אבל בעלת עוצמה שקשה לערער עליה. כשחקן הוא היה חד, מדויק, כמעט קר, אבל מחוץ למגרש הוא הציג דמות חמה, נגישה, כזו שאפשר להזדהות איתה. עם השנים, המיתוס אומנם התרחב וברקוביץ' אף זכה בפרס מפעל חיים מטעם משרד התרבות והספורט, אבל גם המציאות מסביבו השתנתה. ועדיין, יש משהו בלתי ניתן לערעור בנוכחות שלו, שהפכה לחלק מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי, של רגעים שבהם הכל היה ברור יותר ושבהם אפשר היה להתרפק על סמל.
אלי אוחנה
אלי אוחנה, לשעבר החלוץ האגדי של בית"ר ירושלים ונבחרת ישראל, מככב לאחרונה כצלע השלישית בתוכנית הטלוויזיה “אופירה אוחנה סרי". אוחנה הוא אייקון ישראלי, כזה שלא צריך הסברים בכתובית מתחת לשמו. אין על הזיכרון של השערים, המהלכים, הניצחונות, הזכייה עם מכלן הבלגית בגביע אירופה למחזיקות וכמובן השיער, שכונה “תספורת אלי אוחנה". אגדת אוחנה צמחה מתוך השכונות: הוא הפך לכוכב והצליח ליצור רגעים של אמונה ותקווה שנצרבו עמוק בתודעה הקולקטיבית. כי כדורגל הוא הרבה יותר מרק ספורט, כפי שיודע כל אוהד.
ציפי ובר רפאלי
בר וציפי רפאלי הן יותר מאם ובת, הן מותג משפחתי שמערבב אינטימיות עם אסטרטגיה. ציפי נחשבה בעבר לנערת זוהר ודמות בולטת בעולם הדוגמנות המקומי, ויש אומרים כי עליה נכתב השיר ״אני רואה אותה בדרך לגימנסיה״. עד היום היא נחשבת לאחת הנשים היפות בישראל. הבת, בר, היא הפנים הזוהרות שמוכרות את החלום. יחד הן יוצרות דינמיקה שמטשטשת גבולות בין משפחה לעסק, בין טבעי למתוזמן. הן כוח נשי חכם ומתוחכם. הן מצליחות להישאר במרכז העשייה וגם בלב השיח לא רק בזכות היופי, אלא בעיקר בזכות השליטה בנרטיב, שלא מנסה לרצות אף אחד, גם לא את התקשורת.
מייק ברנט
מייק ברנט היה תופעה כמעט טרגית כבר מהרגע הראשון. קול עצום, מראה שאי אפשר היה להיות אדישים מולו, כריזמה טבעית ועלייה מהירה מדי לתהילה. הוא היה כוכב: יפה, מסנוור. ההצלחה בצרפת הפכה אותו לאייקון, אבל גם כלאה אותו במבוך של ציפיות בלתי אפשריות. הביקורת עליו כמעט לא עסקה באומנות, אלא בסיפורו: בעלייה, בלחץ ובנפילה. הוא גילם את המחיר של תהילה מהירה בעולם. ברנט, שהיה בשיאו הזמר הישראלי המצליח ביותר בזירה הבינלאומית, התקשה לחיות עם ההצלחה. ב־1974 ניסה לשים קץ לחייו בקפיצה מבית המלון שבו שהה. הוא הביע חרטה, אבל שנה אחר כך שוב קפץ ממרפסת והפעם נקבע מותו. בכך, הזמר הצעיר שהלך לעולמו בגיל 28 הפך לאייקון טרגי ובמידה רבה לסמל למה שקורה כשהעולם רוצה יותר מדי מהר מדי.
חלי גולדנברג
באחד הסרטים האייקוניים בישראל - “הלהקה", הייתה דמות שקשה היה שלא להתאהב בה: אורלי נאמן, יפה, קלילה, בלונדינית ובאותה המידה חזקה, אינטליגנטית ויציבה. את אורלי גילמה חלי גולדנברג, אחת הדמויות המזוהות עם עולם הזוהר הישראלי של שנות ה־80 וה־90, ששיחקה בשורה רחבה של תוכניות טלוויזיה וסרטי קולנוע, שהיו לשוברי קופות. גולדנברג, שחקנית, דוגמנית ואייקון תרבות, הביאה למסך נוכחות אלגנטית, מודעת לעצמה, אך גם נגישה. מעבר לקריירת המשחק, היא סימלה את המעבר של התרבות הישראלית לכיוון יותר מערבי, נוצץ ופתוח. גולדנברג ייצגה דור שבו יופי, סטייל ותקשורת הפכו לחלק בלתי נפרד מהזהות הציבורית. היא לא הייתה רק פנים יפות אלא גם דמות שהצליחה להישאר רלוונטית לאורך זמן, תוך שמירה על אותנטיות. גם אחרי שפרשה מקריירת המשחק גולדנברג הצליחה לייצר תוכן איכותי, חכם ואמיץ.
מונה זילברשטיין
מונה זילברשטיין הייתה שחקנית ודוגמנית יוצאת דופן. הנוכחות שלה על המסך שילבה יופי, רגישות ואנרגיה לא שגרתית. היא לא התאימה לתבניות המקובלות, וזה בדיוק מה שהפך אותה למעניינת. המשחק שלה היה לעיתים שברירי ולעיתים עוצמתי, תמיד עם תחושה של אמת פנימית. אלא שלצד הקריירה, חייה האישיים היו מורכבים וסוערים. זילברשטיין התמודדה במשך שנים עם התמכרות קשה לסמים. הדמות הנוצצת, האישה היפה שקשה היה לעמוד בפניה, נמצאה בגיל 39 ללא רוח חיים בביתה בתל אביב.
יעל אבקסיס
יעל אבקסיס היא אחת השחקניות המוערכות בישראל, בזכות עומק רגשי ונוכחות חזקה על המסך. היא מצליחה להביא לדמויות שלה מורכבות, כאב ואנושיות, בלי לגלוש למלודרמה מוגזמת. יש בה איפוק שמבדיל אותה משחקניות אחרות. אבקסיס היא מהסוג הנדיר של אייקונים שלא צריכים להרים את הקול כדי שישמעו אותם. היא לא “רק" שחקנית - היא נוכחות. מעבר לקריירה, היא גם דמות ציבורית בעלת מודעות חברתית. בעוד סלבריטאות ישראלית נוטה לעיתים להישען על רעש, רכילות או אקסצנטריות, אבקסיס עושה את ההפך: מינימליזם מדויק, כמעט אירופי, בתוך מציאות מקומית רועשת.
אסי דיין
אסי דיין לא ביקש אהבה, הוא ביקש אמת, גם כשהיא לא נעימה. כבמאי, שחקן ותסריטאי ובעיקר כבן של משה דיין, הוא פירק שוב ושוב את המיתוס הישראלי: הגבריות, המשפחה, הצבא וההצלחה. הסרטים שלו לא ליטפו. דיין הביא למסך דמויות שבורות, עייפות, מלאות סדקים, בדיוק כמו החברה שסביבן. והוא עשה את זה מתוך מקום אישי מאוד, כמעט חשוף מדי. דיין אחראי גם על אחד הסרטים האייקוניים שהפכו לסמל של יום העצמאות: “גבעת חלפון אינה עונה". גם חייו הפרטיים היו שבורים וסדוקים: התמכרויות, סערות, מערכות יחסים. הוא היה בן של גיבור לאומי, אבל בחר להיות אנטי־גיבור. בישראל שאוהבת לנצח, דיין העז להראות גם את ההפסד. הוא מותג של כישרון וכאב, ושל ישראליות שלא מפחדת להביט בעצמה במראה גם כשזה לא מחמיא.
דודו טופז
דודו טופז היה לתופעה שיצאה משליטה במובן האכזרי ביותר. בשיאו, הוא שלט בפריים־טיים כמו קיסר. הוא כונה “מלך הרייטינג", עם שילוב של כריזמה, רעב לקהל ויכולת נדירה להבין מה עובד. אבל טופז לא הסתפק באהבה, הוא דרש אותה. והקהל, כמו תמיד, ידע גם לקחת חזרה. סיפורו הוא סיפור של עליית תרבות הרייטינג בישראל: המקום שבו הצלחה נמדדת במספרים, והגבול בין בידור לאובססיה הולך ומיטשטש. כשהקריירה שלו החלה להתערער, גם הדמות הציבורית נסדקה. טופז, שדרש אהבה בכוח, הואשם בכך ששלח בריונים לתקוף באכזריות את מי שלא נתנו לו הזדמנות שנייה בטלוויזיה ובכך הבהירו לו שאינו רלוונטי. טופז, שלא היה רק מוצר של הטלוויזיה אלא גם אחד מיוצריה, חתם את המיתוס בסוף טרגי: התאבדות בתא המעצר.
דליה לביא
דליה לביא הייתה החלום הישראלי בגרסה הבינלאומית שלו. בזמן שרבים נשארו מקומיים, היא פרצה לזירה העולמית: לקולנוע האירופי והאמריקאי, לבמות מוזיקה ולתעשיית הזוהר. אבל לביא לא הייתה רק “ישראלית שהצליחה בהוליווד", היא הייתה דמות שידעה לנוע בין עולמות בלי לאבד זהות. האלגנטיות שלה הייתה כמעט זרה לנוף המקומי המחוספס. בישראל של אותה התקופה, שבה צניעות הייתה ערך, היא הביאה נוכחות אחרת: מודעת, נוצצת, לא מתנצלת. ובכל זאת, תמיד נשאר בה משהו שורשי, שמנע ממנה להפוך למנותקת. תשע שנים אחרי מותה, לביא עדיין מייצגת רגע שבו ישראל הביטה החוצה ורצתה להיות חלק מהעולם הגדול, בלי לוותר לגמרי על מי שהיא.
עו"ד ציון אמיר
עו״ד ציון אמיר הוא מסוג הדמויות שקשה להתעלם מהן. כאייקון ישראלי הוא מגלם שילוב בין כריזמה תקשורתית לבין ביטחון עצמי בלתי מתנצל, כזה שמצליח למלא חדר גם בלי להזיז כיסא. יש בו משהו תיאטרלי עם הופעה מחושבת ונוכחות שהיא גדולה מהחיים. אפשר לראות בו גם דמות שמעדיפה מסרים ברורים וחדים. הוא מורכב ועמוק, וזה חלק מהתנהלותו בזירה הציבורית ובעולם המשפט בכלל. הוא משקף לא מעט את החברה הישראלית כמי שהגיע מהפריפריה ושבר כל תקרת זכוכית, כאשר היה מועמד לשופט בית המשפט העליון וליועץ המשפטי לממשלה. דמותו בטוחה בעצמה, ואל תתפלאו אם אחרי עידן נתניהו הוא יתמודד על הנהגת מפלגת הליכוד. זכרו איפה קראתם את זה לראשונה.
דוד אלעזר
דוד אלעזר, “דדו", הוא אייקון מהזן שכבר כמעט לא מייצרים: גנרל שהפך לדמות מיתולוגית, אבל גם לכזו שמזוהה עם אחת הטראומות הלאומיות של המדינה. בישראל, שבה הצבא הוא לא רק מוסד אלא זהות, דדו הפך לסמל של תקופה ובעיקר של הצלקת שהביאה עימה מלחמת יום הכיפורים. הוא נכנס לפנתיאון לא רק בזכות הישגים, אלא גם בשל הכישלון. יש משהו כמעט דרמטי באופן שבו סיפורו נחרט בזיכרון הלאומי: עלייה מהירה, הנהגה בזמן משבר, ובסוף הדרך - ועדת חקירה. אחרי עידן הגנרלים שהפכו לכוכבי תרבות בישראל בעקבות מלחמת ששת הימים, דדו מגלם את השבריריות של המיתוס הישראלי: איך גיבורים יכולים להפוך בן רגע לדמויות שנויות במחלוקת, ששמן מזוהה עם שבר וכישלון. הביקורת עליו היא חלק בלתי נפרד מהאייקוניות והסמל שהפך להיות: לטוב ולרע.
