באופן פרדוקסלי, עבור נשים רבות הפחד הקיומי הגדול ביותר הוא לא המצב הביטחוני או טיל שנופל על הבית, אלא האפשרות שהדיאטה הבאה תיכשל. ליהיא גרינר, שתמיד נתפסה כסמל של ביטחון עצמי חסר עכבות, חשפה לאחרונה בגלוי את מה שרבות מעדיפות להסתיר מאחורי תירוצים של טרנד בריאות.
גרינר, סיפרה בגילוי לב על חיים שהתנהלו במלחמה יומיומית עם האוכל, מסע שהתחיל בגיל 14 ועבר דרך כדורים, הרעבות והתקפי זלילה. עבורה, אוזמפיק הוא סוג של הפסקת אש עם הרעב, הסכם שמאפשר לה לטענתה, לאכול רבע מהרגיל ולזכות בקרב האינסופי על המקרר.
אבל בזמן שבביצת הסלבס הישראלית הפך המזרק הקטן לבשורה, הוליווד ממשיכה להשתמש בציניות בעטיפת הוולנס.
השבוע זו הייתה אוליביה וויילד, הרופאה המבריקה מ"האוס" שהציגה לעולם את ה"אוזמפיק פייס", פנים חלולות, כחושות, שאין בהן דבר מלבד עור חיוור תלוי על עצמות לחיים בולטות. כשראיתי את הפנים שלה ראיתי אישה שחושבת שמצאה קיצור דרך כימי לצורך הכפייתי של שליטה ברעב - ואוליביה לא לבד. אחרי חודשים של הכחשות ומעשיות, גם כוכבות הוליוודיות אחרות כמו קלי קלרקסון ושרון אוסבורן הודו לאחרונה שהן משתמשות במזרק כדי להצטמצם. אוסבורן עצמה מזהירה היום מעל כל במה, שיותר ממשקל היא בעצם איבדה שליטה.
חשוב לומר, יש אנשים שבאמת זקוקים לאוזמפיק ולוויגובי. עבור חולי סוכרת או אנשים הסובלים מהשמנה כרונית המסכנת את חייהם, מדובר בבשורה רפואית מצילת חיים. אבל כשהתרופות הללו הופכות לאקססורי הוליוודי שנועד להעלים חמישה קילו מיותרים, הן מפסיקות להיות תרופה והופכות לנשק איתו אנחנו יורות בעצמנו. לפני עשרים שנה חשבתי שמצאתי גאולה לצורך הכפייתי שלי לשמירה על המשקל. הקאות ומשלשלים התישו אותי וגם לא הבטיחו דבר. הרעב נשאר, והכמיהה לאוכל איתו. הייתי חייבת להחליף את השיטה.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
ואז, אי שם באמצע שנות האלפיים, שמעתי על תרופת פלא במרשם שהבטיחה פתרון לבעיה. רדוקטיל. תופעות הלוואי הקשות לא הרשימו את הפרעת האכילה שלי. הרופא רשם את שביקשתי בלי שאלות מיותרות כמו "למה את בוחרת לרדת 5 קילו עם תרופות". הפכתי משתמשת אדוקה עם דופק 100 במנוחה, נדודי שינה ויובש קיצוני בפה, אבל חשבתי שמדובר במחיר סביר עבור השקט התעשייתי שקניתי מול המקרר. תופעות הלוואי הדרמטיות לא הצליחו להניא מכורת דיאטות כמוני משימוש בגלולה המבטיחה.
דיי מהר הFDA הוריד אותה מהמדף אבל אני כבר הייתי מכורה. לא התכוונתי לוותר כל כך מהר על הנוחות, על הכדור הצהוב שמעניק לי חופש מאיום קיומי ששמו מזון. עד תאילנד נסעתי כדי לחדש את שרשרת האספקה. שם זה עוד היה חוקי, שם אין FDA והתאילנדים ממילא רזים. בסוף הפסקתי. גם לי היו קוים אדומים וילד בבטן היה אחד מהם.
כמעט שני עשורים חלפו וחצי מדינה על אוזמפיק. עזבו מדינה, חצי מהעולם המודרני שם את כל הז'טונים על מזרק קטן שמבטיח ג'קפוט בלי הפסדים. אבל אולי כאן הטעות. עבור רב המשתמשות, אוזמפיק היא לא פריצת דרך מדעית אלא הכשר חברתי להפרעת אכילה. המחיר כתוב על הפנים של אוליביה וויילד. תמרור אזהרה בוהק לדור שלם של נשים רציונליות, חזקות ומצליחות, שמוכנות להכניס לגוף חומרים שמשבשים אותן הורמונלית רק כדי לזכות באשליית השליטה על מבצרינו היחיד. אנחנו משלות את עצמנו שאם רק נהיה מספיק ממושמעות, אם נתאפק בארוחה הבאה, אם נחליף את האוכל ברעב אחר, המראה תחייך אלינו בחזרה.
אבל הטרגדיה היא שאוזמפיק היא שליטה זמנית ברעב. את לא לומדת כלום, לא על הגוף שלך ובטח לא על עצמך. את מוכנה להעלים את כל מה שעושה אותך טוב רק כדי לא להיתפס חלשה מול האוכל. חסרת שליטה. ואנחנו רעבות להרבה יותר מאוכל. אנחנו רעבות להכרה, לביטחון, לשקט פנימי שלא תלוי בהיקף מותניים של ילדה בת ארבע עשרה. חופש אמיתי הוא היכולת שלנו לסמוך על עצמינו, לעדכן הרגלים, להקשיב לגוף שלנו במקום לאלף אותו עם כימיה. הצלחה אמיתית הוא לא להשתיק את הרעב, אלא ללמוד לנהל איתו דיאלוג, כי מותר לנו להיות רעבות, רעב זה חלק מהכיף, הוא חלק מהחיים.
