אתמול (ראשון) התפרסם בכותרות שמישל גרציג, אשתו של שוער ריאל מדריד טיבו קורטואה, "הטילה וטו" על מעבר של בעלה לליגה הסעודית. המקורבים מיהרו להכחיש, אבל המילה "וטו" כבר עשתה את שלה - היא נכנסה לכותרת, הדהדה ברשתות, ויצרה תמונה של אישה ששולטת בקריירה של בעלה. כמי שיושבת מול זוגות במשבר כבר שנים, יש בעיה אחת עם המילה "וטו" - היא פשוט תרגום שגוי.
מה שנקרא בעיתונות "וטו" הוא לרוב הדבר הכי בריא שיכול לקרות בזוגיות: שיחה. כשבן זוג מקבל הצעה ששוברת את המסגרת המשפחתית - מדינה חדשה, תרבות חדשה, ילדה בת שנתיים, מערכת ערכים אחרת - אישה שמרימה דגל היא לא שתלטנית, היא שותפה. ההפך הוא הנכון: בן זוג שמקבל החלטה כזאת לבד, מתוך תחושה שזה "התחום שלו", לא ביטא חופש - הוא ביטא נטישה של השותפות.
יש הבדל תהומי בין שתי שאלות. הראשונה: "מי הרשה למי?", השנייה: "איך אנחנו מחליטים ביחד?". הראשונה היא שפה של בעלות - מי שולט במי, מי מגביל את מי, מי "מאפשר" למי. השנייה היא שפה של שותפות גורל - אנחנו זוג, יש לנו ילדה, החיים שלנו ארוגים זה בזה, וכל החלטה גדולה היא החלטה משותפת או שהיא לא החלטה - היא הכרזה.
בחדר הישיבות במשרדי אני רואה את שתי הקיצוניויות. מצד אחד, זוגות שבהם בן זוג אחד החליט לבד - על מעבר דירה, על השקעה כספית, על שינוי קריירה - ואז התפלא למה השותף שלו "לא בעניין". מהצד השני, זוגות שבהם כל החלטה הופכת לקרב כוחות, לבדיקת גבולות, ל"מי קובע פה". שתי הקיצוניויות הן אותו כשל מהותי: היעדר שותפות. או שאחד מחליט לבד, או ששניהם רבים על מי המחליט. אף אחת מהאפשרויות איננה זוגיות.
ההבדל בין גבול בריא לבין שליטה לא נמצא במילה שנאמרה - "לא", "אני לא בעד", "זה לא מתאים לי" - אלא במה שעוטף אותה. גבול בריא נשען על שלושה דברים שאני מלמדת בשיטת קש"ב.
*קשר* - שיחה שבה כל צד מרגיש שמקשיבים לו, לא רק שומעים אותו.
*שקט* - מרחב לחשוב, ולא להחליט מתוך לחץ של דד-ליין, סוכן או אגו.
*ביטחון* - תחושה אצל שני הצדדים שהקול שלהם נשמע, נשקל, וגם אם בסוף ההחלטה לא תהיה זאת שכל אחד רצה - היא תתקבל מתוך הכרה הדדית.
בלי שלושת אלה, מה שנראה מבחוץ כ"וטו" הוא לא וטו - הוא פיצוץ של חוסר תקשורת שהצטבר במשך חודשים.האמת הלא נוחה היא שהחלטות גדולות בזוגיות, במיוחד כשיש ילדים, אף פעם לא שייכות רק לאחד. כשמישהו עובר מדינה - גם בן הזוג עובר מדינה. כשמישהו מחליף שדה משחק - גם המשפחה כולה עוברת לשדה אחר. ההחלטה שנראית "אישית" לעולם איננה אישית. וזוגיות שמעמידה פנים אחרת - זוגיות שבה אחד מחליט והשני "מסכים" כי זאת "הקריירה שלו" - היא לא זוגיות. היא הדדיות מזויפת שבסוף תתפוצץ באופן הרבה יותר כואב מאשר שיחה אחת קשה בזמן הנכון.
אז לפני שמתייגים אישה כ"מטילת וטו", שווה לעצור ולשאול: האם היא הפעילה כוח, או שהיא בסך הכל נכחה? האם היא אסרה, או שהיא ביקשה להיכלל? כי בזוגיות בריאה, "לא" של בן זוג איננו מילה גסה. הוא הזמנה לשיחה - השיחה שאולי הצילה את המשפחה הזאת, גם אם הקריירה הפסידה הצעה משתלמת. ואולי, אם להיות כנים, זאת בכלל ההגדרה של זוגיות: לא שניים שמרשים זה לזה, אלא שניים שמחליטים ביחד.
הכותבת הינה עורכת דין ומגשרת מורן סמון מנהלת משברים במשפחה בקש"ב- קשר. שקט. בטחון
