אין מי שלא שמע על מאמן הכושר מיבנה, בפרשה שהסעירה מדינה שלמה עם הפצת סרטונים אינטימיים של עמיחי פיטנס עם מתאמנות בסטודיו. מאז הוא שמר על שתיקה ונחבא מתחת לרדאר.
שנה וארבעה חודשים אחרי שסרטונים אינטימיים שלו הופצו והפכו לשיחת היום בכל בית בישראל, עמיחי פיטנס מתייצב מול המצלמות בפודקאסט של מיקי לוין ומספר שהוא מפסיק להתחבא. בשיחה קשה ומפוכחת הוא מספר על הרגע שבו הכול התמוטט, על המחשבות האובדניות, על הנשים שנפגעו, על השנה הקשה ביותר בחייו ועל ההחלטה לקחת אחריות על הכשל האתי והמקצועי. "אם יצאתי מזה, מה עוד אני יכול לעבור שלא אוכל להתמודד איתו?", הוא אומר.
עמיחי פיטנס נכנס לאולפן מעריב כשהוא נראה אחרת לגמרי מהדמות המטושטשת שרצה בקבוצות הווטסאפ של המדינה כולה. הוא מחייך, אבל החיוך הזה עלה לו בשנה וחצי של משבר, עבודה סיזיפית, טיפולים פסיכולוגיים תכופים ומאבק יומיומי על השפיות.
האיש שזכה לכינוי "מאמן הכושר מיבנה" מספר כי לא בחר בפרסום הזה. לדבריו, הוא נקלע לסיטואציה שבה הפרטיות שלו נרמסה תחת יצר הסקרנות הציבורי. עכשיו, כשהוא מקים את הסטודיו החדש שלו, "אריא", הוא מבקש להחזיר לעצמו את השם שהפך לכותרת - ולהראות שיש בן אדם ששילם מחיר כבד מאחורי הסערה.
היה לך קשה מאוד לבוא לפה. ראיתי אותך בריאיון ב"צינור" והיית נראה סגור, במקום פחות טוב. עכשיו אני רואה אותך מחייך. מה עומד מאחורי החיוך הזה?
"מאחורי החיוך הזה עומדת שנה וחצי של שיקום ועבודה קשה, סיזיפית, מנטלית בעיקר. אני פה כי אני יוצא לדרך חדשה וטובה, נפשית, מנטלית ואישית. אבל את צודקת, היה לי קשה מאוד להגיע.
"אני חושש שיחשבו שאני מחפש לרכוב על הפרסום, וזה כל כך לא נכון. זה לא אני. אני נקלעתי לסיטואציה הזו. אני עד היום לא יודע מה אני עושה פה, למען האמת. בשנה האחרונה ההתייחסות אליי הייתה כאילו אני בחרתי בזה, כאילו יצאתי מתוכנית ריאליטי וכולם יכולים להיכנס לחיים הפרטיים. אבל לא, אני נקלעתי לזה. קשה לי להיות פה".
בוא נחזור שנה וארבעה חודשים אחורה, לרגע שבו גילית שהסרטונים הופצו.
"אחד החברים הכי טובים שלי שלח לי הודעה. אני לא אשכח את השעה - שמונה בערב. הייתי באמצע אימון קבוצתי ל-18 מתאמנות, אווירה טובה, מוזיקה. הוא כותב לי: 'יש שמועות על מאמן ביבנה שמתפרסמים סרטונים שלו ואומרים שזה אתה, אני רק מוודא שלא מדובר בך'.
"התשובה שלי הייתה אוטומטית: 'זה לא אני'. לא האמנתי שדבר כזה מסתובב. פשוט הרמתי את המוזיקה והמשכתי באימון".
מתי הבנת שזה באמת אתה?
"לקח לי ארבעה-חמישה ימים עד שבאמת הבנתי. שבוע לפני ההפצה כבר שמעתי שמסתובב משהו. ניסיתי להגיע לאנשים שאומרים שראו, סימסתי, חייגתי, וכולם אמרו: 'רק שמעתי, רק אמרו לי'. אף אחד לא לקח אחריות ואמר: 'אני ראיתי'. עד שהגיעה אליי הודעה מאחת המתאמנות בסטודיו, הודעה שפשוט אמרה: 'ראיתי בעיניים שלי'. זה היה חמישה ימים אחרי שניסיתי להבין מה קורה".
וראית את הסרטונים מאז?
"עד היום לא ראיתי את הסרטונים, ואני גם לא אראה. אין סיכוי. זו צלקת נפשית, אני לא מסוגל. גם כשהייתי במשטרה ואמרו לי: 'בוא תזהה את הדמויות ואת האנשים שנמצאים', אמרתי שאין סיכוי. אני לא שם. זה טריגר אישי שצלחתי אותו, ואני יודע שפיתחתי מנגנונים ששומרים עליי. לראות את עצמך באזורים הכי אינטימיים שלך זה משהו שאני לא מוכן לעשות".
הלכת למשטרה כקורבן, ופתאום זה התהפך והפכת לחשוד.
"הגעתי למשטרה להגיש תלונה על הפצת סרטונים אינטימיים שלי ושל נשים נוספות. הגשתי תלונה שנסגרה אחרי שלוש שעות. התשובה של החוקר הייתה: 'אין לנו איך לטפל בטלגרם'. אבל רגע אחרי זה פתאום זה התהפך עליי, ומצאתי את עצמי חשוד בהפצה של הסרטונים של עצמי. איזה אדם שפוי יפיץ סרטונים כאלה של עצמו? נכנסו לחיים הפרטיים של אנשים בצורה אכזרית".
איך זה מרגיש לקום בבוקר כשכל המדינה מכירה אותך בסיטואציה הכי אינטימית?
"ביום בהיר אחד קמתי למצב שכולם מכירים אותי. ביבנה הכירו אותי כמאמן עם קריירה ארוכה, מאות לקוחות, בן אדם של עבודה קשה מאחורי הקלעים. ופתאום, לא בשליטתי, כל המדינה מכירה אותי ברגע הכי אינטימי. הרגשתי שהנפש שלי לא שייכת לי יותר, היא שייכת לכולם. כל מי שמסתכל עליך ברחוב, המבט שלו אומר: 'ראיתי אותך בלי בגדים'. הרגשתי עירום גם כשלבשתי בגדים".
היו רגעים חברתיים קשים במיוחד?
"שבועיים אחרי המקרה יצאתי עם בני דודים שלי לאזור השרון כדי להתאוורר. הייתי עם כובע ומשקפיים, לבוש בבגדי ספורט כדי שלא יזהו אותי. זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מהבית. נכנסנו למקום עם 300 אנשים. פתאום הזמר שעלה לשיר עצר את המוזיקה ואמר במיקרופון: 'חברים, אני רוצה להציג כאן מישהו, נמצא כאן המאמן מיבנה, חפשו אותו בקהל'. כולם התחילו לחפש, וקל לזהות אותי כי הייתי היחיד בבגדי ספורט".
"אנשים ניגשו לעשות איתי סלפי, גברים ונשים. אנשים לקחו את זה בצחוק, אבל עבורי זה לא היה צחוק. אני לא פליט ריאליטי, אני נקלעתי לסיטואציה".
רצית לשים קץ לחייך?
"היו שלושה רגעים, בטווח של ארבעה חודשים מהמקרה, שבהם ישבתי בבית ורציתי לסיים את החיים שלי. אתה מרגיש שהנפש שלך מתה. חזרתי להורים כי לא יכולתי להתמודד לבד".
"בשנה הזו הקדשתי את כל כולי כדי להתחזק. אני זוכר את הרגע שאימא שלי נכנסה לחדר יום אחד ושאלה: 'האם אני אחזור לראות אותך מחייך אי פעם?'. אני בן יחיד שנולד אחרי 20 שנה של טיפולים. לשמוע את זה ממנה היה סטירת לחי. אמרתי לעצמי: 'אני קם ויוצא מזה כי אני יודע מי אני'. הבנתי שאם אני לא אדאג לעצמי, אף אחד לא ידאג לי".
איך היו התגובות ברחוב?
"כל התגובות ברחוב היו מפרגנות. גברים בעיקר היו שואלים אותי: 'אחי, איך עשית את זה?'. קיבלתי תגובות טובות חד-משמעית לאורך כל השנה, גם מנשים מחזקות. זה היה כל כך שונה ממה שניסו לייצר בתקשורת".
"העליהום התקשורתי המטורף שעברתי - ומה היה פה? בסופו של דבר נכנסו לחיים האישיים של אנשים. בהתחלה כעסתי על הטוקבקים הקשים, אבל היום אני מבין שמי שכותב תגובה רעה פועל מתוך כאב אישי שלו. זה לא באמת קשור אליי".
יש משהו שאתה בכל זאת מצטער עליו?
"ברור. מבחינה אתית ומקצועית, זה לא היה צריך לקרות עם מתאמנות שלי, ובטח לא בסטודיו שלי. בסוף קיטלגו אותי תחת משפט אחד, 'מאמן הכושר מיבנה', אבל יש פה בן אדם שבנה קהילה. התקשרתי למרצה שלי שלימד אותי כושר והתנצלתי בפניו. אמרתי לו: 'זה לא היה צריך לקרות'. אני את הלקח שלי קיבלתי, חוויתי על בשרי דבר נורא קשה".
אם היית יכול להחזיר את הגלגל לאחור?
"אם הייתי יכול להחזיר את הגלגל לאחור, ברור שהייתי עושה את זה. אבל אין לנו את האפשרות הזו. אני יודע לאן זה לקח אותי ואיך זה בנה אותי. היום אני מציע לעולם תשוקה מטורפת למקצוע, להוביל אנשים להצלחה. קרו דברים אישיים שנכנסו לתוך הסטודיו שלי, ואני לוקח על זה אחריות מלאה. זה לא פלילי, אבל זה כשל אתי. הרבה אמרו: 'מי ישלח את האישה שלו?'. אז אני אגלה לך משהו: יש המון נשואות בסטודיו, ויש גרושות, ויש גם גברים, ויש רווקים".
"בסוף ניסו לקשר את המקצועיות שלי לחיים האישיים שלי, וחייבים לעשות את ההפרדה. הדבר היחיד שקרה פה זה שזה קרה בסטודיו. הרי אם זה לא היה קורה בסטודיו, לא היו מדברים על זה בכלל. אבל לקחו את הפן האישי וניסו לחבר למקצועי, ואמרו שמגיעים אליו לאימון ואז קורה משהו אחר".
"קודם כול חשוב להגיד: לא היו אימונים אישיים בסטודיו, אלא רק קבוצתיים. ניסו ליצור נרטיב שנשים מגיעות לאימון אישי, ובאימון האישי קורה משהו אחר. אז לא. האישי והמקצועי לא קשורים אצלי אחד לשני. כל מי שהתאמן אצלי, אם זה גבר או אישה, רוב הלקוחות שלי היו חמש עד שבע שנים. מאות לקוחות, כולם יודעים מי אני, ואין אחד שיגיד לך שעמיחי נתן לו הרגשה לא נעימה בקונסטלציה כזו או אחרת, אם זה באימון או במבט".
"פשוט קרו דברים אישיים שנכנסו לתוך הסטודיו ולא היו צריכים לקרות חד-משמעית, מבחינה אתית ומקצועית. זו הנקודה המרכזית שאני לוקח עליה אחריות מלאה, והיא כל כך שונה ממה שאני מייצג".
מה הסטטוס שלך היום?
"רווק".
זה פגע בך ביכולת לנהל קשר אינטימי עם נשים מאז שהסרטונים הופצו?
"כן, כן, כן. פגע אפילו ביכולת להיכנס לאינטראקציה בסיסית".
לא יכולת להיכנס לאינטראקציה אפילו בסיסית עם אף אישה?
"לא".
אז אתה עוד לא מאחורי זה?
"יש דברים שמלווים אותך, אבל בפנימי שלי אני מרגיש חסין לכל דבר אפשרי. אם יצאתי מזה, מה עוד אני יכול לעבור שלא אוכל להתמודד איתו? וזה עוד פעם הטריגר של מערכות יחסים, של להיכנס לאינטראקציה. כן, זה פגע בי מאוד חזק".
יש בך כעס?
"אני לא מבין אנשים שצפו בסרטון. הפצת סרטון היא עבירה פלילית, ואף אחד לא מדבר על זה. אני מקווה שיש צדיק אחד בסדום שלא פתח את הסרטונים. אני לא קורבן, אני לא בא להתמסכן, אבל כחברה אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש. למה לפרסם נשים בצורה כזו אינטימית?"
מה התוכניות לעתיד?
"היו לי כבר טיוטות חוזה לפתוח סטודיו בעיר אחרת, לברוח מיבנה ולהתחיל הכול מחדש. ברגע האחרון אמרתי לעצמי: 'מה אתה עושה? אתה שייך לעיר שלך, אתה לא צריך לברוח כי לא עשית כלום'".
"החלטתי להישאר. היום אני לא לבד, אנחנו קבוצה. לסטודיו החדש קוראים 'אריא'. אני כבר לא One Man Show, למדתי את הלקחים המקצועיים שלי. הפעם אני עובד עם צוות, אנחנו מביאים משהו ייחודי לישראל בתחום הוולנס והלייף-סטייל. אני לוקח את הכאב שלי ומוציא ממנו שליחות".
למה החלטת להיחשף בפנים גלויות עכשיו?
"כי לפחות 50 אחוז מהאוכלוסייה כבר מזהים אותי בכל מקום. החלטתי להפסיק להתחבא. עברה שנה וחמישה חודשים והגעתי לשלם שלי. אני יציב נפשית וגייסתי מספיק חוסן. היום, כשאני הולך ברחוב ומישהו מסתכל עליי, אני לא מתבייש. אני מחייך אליו, אני מושיט יד. זה הניצחון הגדול שלי".
עמיחי, תודה רבה לך על הריאיון החשוף הזה. אני מאחלת לך המון בהצלחה עם 'אריא' ועם החיים החדשים שלך.
"תודה לך, מיקי. נתת לי הרגשה טובה, וזה ממש לא מובן מאליו עבורי לשבת כאן. תודה".
