הדיון שהתפתח סביב השיחה בין אביב גפן לרותם סלע ב"ריאיון מיוחד" (קשת 12) בנוגע לחינוך וגידול ילדים, הצליח לעורר הרבה יותר מעוד ויכוח על הורות, ראינו לראות את זה מיד. הרשת התמלאה בתגובות טעונות, הורים מיהרו לבחור צד, אנשים כתבו בכאב, בכעס, בהזדהות עמוקה. אבל בעיניי, הוויכוח האמיתי בכלל לא היה על ילדים, הוא היה על המבוגרים שאנחנו הפכנו להיות.
כי מאחורי כל דיון על הורות, מסתתר כמעט תמיד הילד שהיינו. לכן השיחה בין גפן לסלע נגעה בכל כך הרבה עצבים חשופים. במהלך השיחה אמרה סלע בין היתר: "זה בסדר לשמור על עצמך בתוך הדבר הזה של אימהות. הילד הוא לא מרכז העולם, הוא לא יהיה מרכז העולם בשום מקום". גפן, מצידו, השיב לה "אצלי כן", סלע המשיכה: "בסדר, אחר כך הוא ייצא לחיים והוא יבין שהוא לא מרכז העולם". גפן הוסיף: "דילן (בנו הבכור) יודע שהוא לא מרכז העולם. האהבה תמיד חוזרת אלייך. כמה שתשקיעי, ככה תקבלי".
הדברים האלה הצליחו להפעיל אצל לא מעט אנשים מקום רגשי עמוק. לא בגלל שהם קיצוניים, אלא דווקא שבגלל שהם נכונים. ועדיין, עבור לא מעט אנשים, עצם המחשבה שילד לא נמצא תמיד במרכז, פוגשת כאב ישן מאוד. כאב של מי שפעם הרגיש שלא רואים אותו מספיק, שלא מקשיבים לו באמת, שלא בוחרים בו.
וזה בדיוק המקום שבו הדיון הזה הופך להיות הרבה יותר מורכב מהשאלה מי צודק. אנחנו חיים בתקופה שבה הורים רבים מנסים להיות ההורים שלא היו להם. הם רוצים לתת לילדים שלהם הכל; להיות זמינים תמיד, מכילים תמיד, קשובים תמיד. הרצון הזה מגיע ממקום יפה ואוהב, אבל לפעמים, בלי לשים לב, הוא גולש לקצה השני, לקצה שבו ההורה נעלם.
נוצרת תפיסה מסוכנת - כאילו הורה טוב הוא הורה שמבטל את עצמו
אני פוגשת בקליניקה הורים שחיים בתחושת אשמה כמעט קבועה. אם הם עובדים יותר מדי, הם מרגישים אשמים. אם הם יוצאים לבילוי בלעדי הילדים, הם מרגישים אשמים. אם הם עייפים, זקוקים לשקט, רוצים רגע לעצמם, מיד עולה התחושה שהם לא מספיק טובים. לאט-לאט נוצרת תפיסה מסוכנת, כאילו הורה טוב הוא הורה שמבטל את עצמו.
אבל ילדים לא צריכים הורה שמוחק את עצמו עבורם, הם צריכים הורה יציב רגשית. ילד צריך לראות מולו מבוגר שיודע לאהוב אותו מאוד, אבל גם לשמור על הזהות שלו. הורה שיש לו עולם פנימי, רצונות, גבולות, זוגיות, חברים, חלומות ושאיפות. דווקא מהמקום הזה ילד לומד איך נראים חיים בריאים. כשילד גדל בתחושה שכל הבית מסתובב סביבו, שכל תסכול שלו חייב להיפתר מיד, שכל קושי שלו הופך למשבר משפחתי, הוא לא בהכרח גדל עם יותר ביטחון, לפעמים קורה ההפך.
הוא עלול לגדול בלי יכולת להתמודד עם תסכול, בלי סבלנות, בלי הבנה שיש עוד אנשים בעולם עם צרכים ורגשות. החיים האמיתיים לא מתנהלים סביב ילד אחד. בבית ספר, בצבא, בזוגיות, במקום עבודה, אף אחד לא יוכל להתאים את המציאות באופן מוחלט אליו. ולכן אחד התפקידים החשובים ביותר של הורות הוא לא רק לאהוב, אלא גם להכין לחיים - וזה לא אומר להפוך להורים קרים או מרוחקים.
ילדים זקוקים לנוכחות רגשית אמיתית. הם צריכים להרגיש שרואים אותם, שמקשיבים להם, שהרגשות שלהם חשובים. יש הבדל עצום בין ילד שמקבל גבולות לבין ילד שמרגיש שקוף. ילד שלא מקבל הכל, עדיין יכול להרגיש אהוב מאוד. לעומת זאת, ילד שמקבל הכל אבל לא מקבל נוכחות רגשית אמיתית, עלול להרגיש בודד גם בתוך בית מלא אהבה - ופה נמצא ההבדל החשוב.
הורות בריאה לא אומרת שהילד מנהל את הבית. היא גם לא אומרת שההורה חי בתחושת הקרבה תמידית. הורות בריאה היא היכולת להחזיק שני דברים במקביל, גם לאהוב את הילד אהבת נפש, וגם לא לאבד את עצמך בתוך התפקיד. גם להיות שם עבורו, וגם ללמד אותו שהוא לא האדם היחיד בעולם. גם להכיל רגשות, וגם להציב גבולות. דווקא גבולות מייצרים ביטחון רגשי. דווקא הידיעה שיש מבוגר יציב שמחזיק את הבית, מאפשרת לילד להרגיש מוגן.
אני חושבת שהעוצמה של הוויכוח הזה נגעה במקום הרבה יותר אישי אצל כולנו. היא פגשה את הפחד הכי עמוק של הורים, הפחד שלא נתנו מספיק, שלא היינו מספיק נוכחים. שלא הצלחנו למלא את כל הצרכים של הילדים שלנו. אבל הורות לא נמדדת בשלמות, היא נמדדת ביכולת להיות אנושיים. ילדים לא צריכים הורים מושלמים, הם צריכים הורים אמיתיים. כאלה שיודעים לאהוב, לטעות, להתנצל, להציב גבול, לחבק, וגם לזכור שיש להם חיים וזה לא הופך אותם לפחות הורים טובים. אולי דווקא הורה ששומר גם על עצמו, מלמד את הילד את השיעור הכי חשוב על אהבה, שאפשר להיות קרוב מאוד לאחרים, בלי להיעלם בדרך.
