הפרק ששודר בסוף השבוע האחרון ב"האח הגדול" הציג רגע שנראה לכאורה פשוט. שלי סרבריאניקוב אכלה במבה, ועומר ציפורי, מאמן כושר ותזונה ומר עולם, שוחח איתה בעדינות וניסה לכוון אותה לבחירות בריאות יותר. אלא שמאחורי הסיטואציה הזו הסתתר סיפור הרבה יותר עמוק.
שלי שיתפה בעבר כי היא מתמודדת עם הפרעות אכילה ואף סיפרה על תקופה שבה סבלה מבולמיה. היא גם ביקשה מעומר לשים לב אליה ולעזור לה לשמור על תזונה נכונה. אבל כשהעזרה הגיעה, היא נפגעה. למי שמביט מהצד זה עלול להיראות כמו סתירה. אם ביקשת עזרה, למה לכעוס כשמנסים לעזור? אבל עבור אנשים המתמודדים עם אכילה רגשית או הפרעות אכילה, זו אחת הדילמות הכואבות ביותר.
אוכל הוא לא תמיד רק אוכל, לפעמים הוא נחמה. לפעמים הוא מפלט מלחץ, בדידות, חרדה או ביקורת עצמית. ברגעים כאלה, החטיף או השקית שנפתחת אינם הבעיה האמיתית, אלא הדרך להתמודד עם רגש שקשה להכיל. כשאדם מבקש עזרה הוא באמת רוצה שינוי, אבל במקביל הוא עדיין מנהל מאבק פנימי. חלק אחד בו רוצה להתקדם, וחלק אחר עדיין זקוק למנגנון ההגנה הישן. לכן גם הערה שנאמרת מתוך כוונה טובה עלולה להיחוות כביקורת, שיפוטיות או חדירה למקום רגיש ופגיע.
הקושי של שלי ממחיש עד כמה החלמה מהפרעת אכילה אינה מסתכמת בתפריט נכון או בכוח רצון. מדובר בתהליך רגשי עמוק שבו האדם לומד לבנות מחדש את היחסים שלו עם הגוף, עם האוכל ועם עצמו. גם בני זוג, חברים ובני משפחה מוצאים את עצמם לא פעם חסרי אונים. הם רוצים לעזור, אבל לא תמיד יודעים איך. חשוב להבין שלא כל הערה על אוכל מקדמת שינוי. לעיתים דווקא הקשבה, אמפתיה ושיחה על הרגש שמאחורי האכילה יעזרו יותר מכל תזכורת על קלוריות.
הסצנה בין שלי לעומר הזכירה לצופים אמת חשובה: מאחורי אכילה רגשית מסתתר כמעט תמיד סיפור אישי. מי שמתמודד עם הפרעת אכילה אינו נלחם רק מול המקרר או מול שקית הבמבה, אלא מול כאב, פחד, דימוי עצמי פגוע ולעיתים גם שנים של ביקורת עצמית. אולי השאלה האמיתית היא לא למה היא אכלה במבה, אלא מה היא הרגישה באותו רגע. וכשאנחנו מתחילים להקשיב לרגש במקום לשפוט את ההתנהגות, מתחיל גם הסיכוי לריפוי אמיתי.
הכותבת היא מזית רפמן נדב, מטפלת רגשית
