היא הייתה נערת הרוק הנצחית של הניינטיז, הפנים המרדניות של MTV אירופה וסמל של דור שלם. היום, בגיל 50, כשעדן הראל נשואה לעודד מנשה, אמא לשישה ילדים ואישה דתייה, עדן הראל נמצאת במקום הכי שלם ומפויס שלה. בראיון בלעדי ל-TMI תפסנו אותה לשיחה חסרת מעצורים על הילדות המורכבת בפנימייה, הסליחה להוריה, הנתק מאביה שחי במיאמי, והשותפות הזוגית הנדירה שרק הולכת ומתעצמת. בין הצילומים לפודקאסט לעבודה על סדרת דוקו חדשה שחוקרת את תופעת ההתחזקות של בני הנוער, הראל פותחת הכל.
גדלת בבית שלא פעם תואר כלא פשוט, ועזבת את פנימיית הדסים בגיל צעיר. כשאת מסתכלת לאחור על הילדה שהיית, היית מגדירה את הילדות שלך כסוג של הישרדות, או שיש שם גם רגעים של תמימות שצריך לשמור עליהם?
"אני חושבת שהיה הכל מהכל. זו הייתה מציאות חיים אולי לא פשוטה, אבל היו בה גם הרבה רגעים של צחוק, אהבה ומשפחתיות. זה היה גם וגם, לגמרי".
מאיפה היה לך את האומץ לעזוב את הבית ואת המסגרות בגיל כל כך מוקדם ולצאת לעולם לבד? אני יכול להבין קצת את החוויה הזו ממקומך - אני בן 20, גר עם שותף ומבין משהו מהעצמאות הזו, אבל אצלך זה הגיע מדחף של מרד, או מתוך תחושה שאין מי שישמור עלייך ועלייך לדאוג לעצמך?
"לא, זה לא היה בדיוק ככה. קודם כל, אני עזבתי את הבית כבר בגיל 11 לפנימיות, וזה לא היה מבחירה שלי. אמא שלי חשבה באותו זמן שזו הבחירה הכי טובה עבורנו, ולא כל כך הייתה לה ברירה במצב שנוצר. אז מגיל 11 אני בעצם עצמאית וחיה חיים אחרים. לשכור דירה בגיל 17 כבר לא היה ביג דיל עבורי, כי כבר התנהלתי בעולם לבד".
אבל לעזוב את הבית בגיל 11 זה משהו שמפרק את הלב, לא?
"זו לא הייתה תקופה קלה, היה מאוד קשה. המזל שלי היה שאחותי הגדולה כבר הייתה שם לפניי, ואין כמו אחות גדולה כדי לתת לך גב. אין ספק שזו תקופה מורכבת, אבל זה נורא תלוי באיזו משקפת אנחנו בוחרים להסתכל על החיים שלנו. אני יכולה לשבת ולבכות על מר גורלי, ואני יכולה להגיד שקיבלתי המון כלים לחיים. הפכתי לבחורה חזקה ועצמאית בגיל מאוד צעיר".
עוד הוסיפה: "בנוסף, בהדסים תמיד ראו את הפוטנציאל והיכולות האמנותיות שלי. השקיעו בי והשיגו עבורי תקציבים לחוגים איכותיים. הייתי תלמידה פח ועזבתי את בית הספר בגיל צעיר, אבל הם המשיכו להאמין בי, להשקיע בי ולהוות עבורי בית. שלחו אותי ללמוד ריקוד בנתניה וצילום בתל אביב אצל יעקב בורנשטיין. נכון, זה לא פשוט להיות מחוץ לבית בגיל כזה, עם כל מה שזה אומר כולל חשיפה לאלכוהול, אבל היו גם דברים מדהימים. היום, בגיל 50, הפרספקטיבה משתנה. אין לי כבר את הנטייה לראות את זה כדבר טרגי. זה פשוט הוציא אותי מוקדם לעולם".
הצלחת לסלוח על משקעי העבר?
"אני לא כועסת על אף אחד ולא כעסתי. החיים של אמא שלי ושל אבא שלי לא היו פשוטים בכלל. אין בי טיפה של כעס כלפיהם, הם עשו את הכי טוב שהם יכולים. אבא שלי אמנם עזב לארצות הברית כשהייתי בת תשע והקשר איתו בתור ילדה היה פחות טוב, אבל עם הבגרות זה הסתדר. אנחנו בקשר, עושים פייסטיים והוא רואה את הנכדים".
מתי ראית אותו פיזית בפעם האחרונה?
"וואו, לפני הרבה שנים. בברית של הבן שלי, כשאמא שלו נפטרה והוא הגיע לארץ. הבן שלי כבר בן תשע, אז זה היה לפני תשע שנים. המון זמן".
והקשר נשמר רק דרך פייסטיים למיאמי?
"כן, מיאמי הרחוקה".
ואין לך כעס או ביקורת על כך שהוא בחר לעזוב ולא נוכח פיזית בחיים של הילדים והנכדים?
"הוא עזב את הארץ כשהייתי בת תשע. אולי אז כעסתי והצטערתי, אבל היום כבר עברתי את רוב חיי, למעשה את כל חיי, במציאות הזו. הוא לא בארץ וזה בסדר. אני חושבת שזה הפסד שלו, לא שלי".
אם היית יכולה לחזור לרגע אחד בילדות שלך, מה היית אומרת לעדן הקטנה שעדיין לא יודעת שכל המדינה תכיר אותה ושתעבור מסלול חיים כל כך ארוך ומפותל?
"הייתי אומרת לה ליהנות מהמסע, כי זה חתיכת מסע. כשאנחנו צעירים, ובטח מנקודת המבט שלי אז בפנימייה, חוסר הוודאות גדול והעתיד לא נראה מזהיר או מבטיח במיוחד. אז הייתי אומרת לה פשוט ליהנות, הכל יהיה בסדר".
את מצטערת על משהו שעשית? יש רגע ספציפי שהיית רוצה לדלג עליו?
"בגדול אני לא באמת מצטערת, כי הכל בנה אותי, אבל יש דברים שהייתי יכולה לוותר עליהם כי הם לא היו הכרחיים. בסופו של דבר אני אמא לילדים גדולים שחשופים להכל, אז אני לא רוצה להיכנס לפינות האלה. מדובר בעיקר על שטויות של ילדות בפנימייה – לברוח, לגנוב מחנויות, דברים מיותרים של גיל הנעורים".
היית מוותרת על תקופת ה-MTV בדיעבד?
"מה פתאום? חס ושלום. התקופה הזו בנתה לי את כל הקריירה ואת החיים. היא הוציאה אותי מהמקום שהייתי בו והראתה לי שמציאות החיים יכולה להתהפך לטובה ברגע אחד. הייתי שם חמש שנים כמנחה ועוד שנתיים כפרילנסרית, שבע שנים במצטבר. לא הייתי מוותרת על אף דקה, כל רגע שם היה וואו".גם על הרגעים הפרובוקטיביים יותר, כאלה שאין סיכוי שהיית עושה היום?
"אז לא הייתי אישה דתייה, הייתי ילדה וזה בסדר. גם היום אני רואה בחורות צעירות שהולכות חצי עירומות, עוד אין להן את ההבנה והבשלות המלאה וזה חלק מהגיל".
בדיוק בעניין הזה, רק אתמול עלה אייטם שבו לינור פחימה (יוצאת "המירוץ למיליון") יצאה נגד ילדות קטנות שהולכות בביקיני ואמרה שזה גורם לה להרגיש במסיבת סקס. מה דעתך על האמירות האלה?
"אני באמת לא רוצה להיכנס למקומות האלה, זה פחות מעניין אותי להגיב על מה שהיא אמרה או מה שאני חושבת על זה".
הרבה אנשים שעוברים תהליך של חזרה בתשובה מדברים על סוג של "נחיתה" או ניתוק מוחלט מהעבר. כשאת מסתכלת על עדן של ימי MTV, את מרגישה שזו מישהי אחרת לגמרי, או שאת מוצאת קווי דמיון?
"כשהתחלתי ב-MTV הייתי בת 18, והיום אני אישה בת 50. רק מעצם מרחב הזמן של 32 שנה, כולנו משתנים. גם אם לא הייתי חוזרת בתשובה, לא הייתי אותו בן אדם, ואבוי לי אם הייתי נשארת אותו הדבר. אנחנו מחויבים להשתנות, להתפתח ולהעמיק בתוך עצמנו. העולם הרוחני תמיד היה נוכח אצלי - גם ב-MTV תרגלתי יוגה, הלכתי לסדנאות ולמדתי בודהיזם. אז זה לא היה יהדות, אבל החיפוש הרוחני תמיד היה שם".
נראה שאת מאוד שמחה ומלאת גאווה במקום שהגעת אליו בחיים, וגם בגיל שלך - נושא שנשים רבות בתעשייה נוטות להסתיר.
"נכון, אני מחבקת את הגיל. להפך, בתורה נאמר 'בן חמישים לעצה' - זה הזמן להתיישב, להביא את ניסיון החיים לידי ביטוי. לכל עשור יש את המהות שלו, למשל גיל 40 זה בינה. עברתי דרך בחיים ואני גאה בזה.
אני מרגישה שהגעתי בדיוק למקום שחיפשתי: המשפחתיות, הביחד והזוגיות. ברוך השם, אני כבר 22 שנה עם בן הזוג שלי, עם האהבה שלי. זה לא מובן מאליו שיש לי בית, ילדים מתוקים וקריירה שעדיין משגשגת ומתפתחת. זה פשוט מדהים".
בעולם הבידור הכל סובב סביב ה"אני, אני ואני", בעוד שהעולם הרוחני והיהדות מחנכים לצניעות ולביטול האגו. איך השילוב הזה עובד אצלך היום, במיוחד כשאת מגישה בערוץ 14, שהוא פלטפורמה ייחודית ושונה ממה שהכרנו בעבר?
"תמיד יש גם וגם, את החוץ ואת הפנים. הדוקו החדש שאני עומדת לעשות עוסק בדיוק בתופעה המדהימה הזו שקורה בקרב בני נוער שמתחילים להתחזק. אני חושבת שזה קורה בגלל שהגענו למיצוי. אוקיי, יש את החוץ, כולן יודעות להתאפר בזכות הטיקטוק, אבל בסוף הולכים לישון בלילה והלב קצת ריק ומחפש משמעות.
בגלל האינסטגרם והרשתות הגענו למקומות מאוד קיצוניים בנראות החיצונית, וזה כשלעצמו מעורר צמא עצום לפנימיות אצל אנשים. יש בני נוער שלא מוכנים להתפשר רק על החוץ ומחפשים את העומק והמשמעות שמעבר. אני בוחרת לראות דווקא את הנוער הזה, שמחפש לשלב - לעשות תסרוקות, ללכת לים, אבל גם לשמור שבת צנועה. החוץ תמיד תפס ווליום חזק, אבל במקביל יש היום התעוררות פנימית מאוד גדולה ועוצמתית, ורואים את זה בשטח".
יש תחושה שהחברה הישראלית נמצאת היום בשבר עמוק ובחיכוך בלתי פוסק בין דתיים לחילונים. בתור מי שחיה וחווה את שני העולמות בצורה כל כך עמוקה, איפה את מוצאת את עצמך בתוך כל השבר הזה?
"אני מודעת לקשיים האלה, ואני חושבת שזה בדיוק התפקיד שלנו, בעלי התשובה. בגלל שאנחנו מכירים ומבינים את כל העולמות, התפקיד שלנו הוא לחבר, לקרב ולעשות דברים טובים במקום הזה".
שאלות יותר אישיות – מי הבוס האמיתי אצלכם בבית, את או עודד?
"זה נורא תלוי באיזה נושא. יש נושאים שהם בפיקודו ויש נושאים שהם בפיקודי. אני מניחה שכל מה שקשור לחינוך של הילדים, לאיך שהבית ייראה ולאוכל – זה לגמרי אני. מצד שני, כל מה שקשור לחשבונות וכספים זה הוא. עודד הוא גם הסוכן שלנו, הוא מנהל אותנו מקצועית, מטפל ברואי החשבון ובחשבוניות - הכל עליו".
על מה היה הריב האחרון שלכם?
"וואי, אני באמת צריכה לחשוב על זה, כי לא עולה לי שום דבר ספציפי. ברוך ה', אנחנו נוטים לפתור דברים מהר מאוד ובאמצעות שיחות. אחרי 22 שנה יחד אתה כבר לא מגיע לפיצוצים ענקיים. זה כבר עובד אחרת – זה נסגר במבט, אנחנו ישר מבינים אחד את השני, קולטים את המצב ויודעים מתי לעצור ומתי לדבר על זה".
ואיך נראה ה'דייט נייט' המושלם שלכם כשהילדים ישנים?
"הדייט המושלם? בעיקר פשוט להיות יחד, זה לא באמת משנה לנו איפה. אנחנו פשוט אוהבים מאוד להיות אחד בחברת השנייה, וזה יכול להיות עם מסעדה וזה יכול להיות בלי מסעדה. לפעמים זה קורה בכלל בבוקר – כשהילדים הולכים למסגרות, אנחנו יושבים רגע בחצר, שותים קפה ומדברים בשקט. אצלנו כל הזמן יש חיפוש אחרי המרחב הזה שאפשר להיות בו בלי שאיזה ילד יקרא לנו 'אמא רגע, אבא רגע'. אם אנחנו מצליחים להשיג את זה, ולשים את הטלפונים בצד – אנחנו לא מבקשים יותר מזה. זה וואו".
מה התכונה שיש בעודד שעושה לך הכי טוב, ומה התכונה שלו שהכי יכולה להוציא אותך מהכלים?
"קודם כל, ברור שאפשר להוציא אותי מהכלים, ובקלות. אני בן אדם עם טמפרמנט, יש לי אש. נכון שהיום אני נמצאת יותר בעבודה על המידות שלי ולומדת לשלוט בזה, אבל ברור שיש לי עצבים.
אצל עודד, התכונה שאני הכי אוהבת זה שהוא יציב וחזק. הוא העוגן שאני תמיד יכולה להישען עליו. אני יכולה להסתגר, להתלונן שלא בא לי, או אפילו לרצות לשבור כלים – למשל בקשר לעבודה, להגיד 'יאללה, לא בא לי יותר' - והוא תמיד יישאר יציב, רגוע, ויגיד 'בואי נחשוב על זה רגע, בואי תירגעי, בואי שנייה נדבר'. ומה שיכול להוציא אותי מדעתי? זו בדיוק אותה התכונה. כי כשאני כולי סוערת והוא בא להרגיע אותי, זה אמנם מעולה, אבל באותו רגע זה גם יכול להטריף אותי. אלו הדיסוננסים של זוגיות פורייה, אנחנו זוג הכי רגיל שיש, כמו כולם".
ואיך מחלקים את המטלות של הבית עם שישה ילדים? יש טבלה על המקרר?
"לא, אין טבלה. אנחנו אנשים זורמים, לפעמים אפילו זורמים מדי. לפעמים זה מייצר מצבים של 'אוי לא, חשבתי שאתה לוקח אותם לחוג'. יש לנו יומן משותף, ואז התירוץ הוא 'אבל לא כתבת את זה ביומן'. אז אנחנו זורמים מדי, אבל בסך הכל זה עובד לנו. יש דברים קבועים, למשל ביום שישי עודד תמיד הולך להביא את הדגים והבשר, בזמן שאני הולכת לאימון ואז נכנסת למטבח לבשל. אבל זה לא חלוקה נוקשה של 'הוא זורק את הזבל ואני מנקה', הכל זורם".
הילדים מעורבים ביומן המשותף הזה?
"החוגים שלהם כתובים שם, אבל הילדים עצמם לא מעורבים בזה. יש להם טלפונים כשרים, חוץ מהגדולים כמובן – הבן הלוחם מחזיק בטלפון רגיל וגם בן ה-15, אבל לבן ה-23, לבנות ולבן הקטן יש טלפונים כשרים, אז הם לא חלק מהעניין הזה".
ספרי לנו, איזה סלב הוליוודי ענקי התחיל איתך בימי ה-MTV ואמרת לו "לא" - או שאולי אמרת לו "כן" ואנחנו לא יודעים?
"הגעתי עד הלום בלי לעשות 'ניים דרופינג' (זריקת שמות), ואני אמשיך בזה. זה נושא שקשה לי איתו, אז אני מעדיפה לשחרר את השאלה הזו. אולי יום אחד אני אכתוב ספר על החוויות האמיתיות שהיו לי שם, על האנשים שהכרתי ועל הבתים שביקרתי בהם, אבל כרגע זה בעיקר מביך אותי ומרגיש לי קצת שוויצרי. בסופו של דבר אלו שטויות מהעבר. ברוך ה' היום יש לי משפחה, יש לי בעל שאני אוהבת, וזה מה שחשוב".
מתי עשית על עצמך או על עודד גוגל בפעם האחרונה?
"בחיים לא עשיתי גוגל על עודד. על עצמי? אני זוכרת שעשיתי פעם, מזמן, אבל אני אפילו לא זוכרת למה. הנה, עכשיו עשיתי איתך תוך כדי השיחה כי סיקרנת אותי מה עולה. מצחיק, יש פה תמונות ממש ישנות. תמונה שלי מהחתונה שלנו, תמונה עם כיסוי ראש, ופתאום תמונה מימי ה-MTV. רגע אחד אני חשופה ורגע אחד לבושה, זה חמוד".
אם היית צריכה לבחור עכשיו - קאמבק לתוכנית הבוקר שלך בערוץ 14, או לחזור לשעה אחת כמנחה ב-MTV, במה היית בוחרת?
"וואי, ל-MTV, ברור! איזה כיף היה שם. חוץ מזה, בוא נהיה כנים – להתעסק עם מוזיקה זה הרבה יותר כיף מאשר להתעסק עם המצב המדיני שלנו. מוזיקה זה משהו מהמם ומאחד, זה פלא בעיניים. ראיתי בעיניים שלי שם איך הדבר הזה מחבר בין אנשים בצורה מופלאה".
יש לך איזו חברה הכי טובה שנשארה איתך מהתעשייה לאורך השנים, או שהקשרים בעיקר נותקו בגלל שינוי אורח החיים?
"לא, אין מישהי ספציפית מהברנז'ה. אני לא יודעת אם להגיד שהקשרים נותקו, אני פשוט חושבת שהחיים הם דבר מאוד דינמי, ובטח כשיש לך משפחה כל כך גדולה והילדים גדלים. כל האנרגיה מופנית לשם, במיוחד כשאתה כל כך עסוק. אם נעשה רגע זום-אאוט לחיים שלי היום: יש לי את הפודקאסט, יש לי שתי תוכניות חדשות שאני עובדת עליהן בערוץ 14 - אחת זה הדוקו ואחת זו תוכנית הראיונות, יש לי הרצאות שאני עושה בכל הארץ, ויש לנו את המופע המשותף של עודד ושלי שאנחנו מטיילים איתו, גם בארץ וגם בחו"ל, ויש רטריטים שאני מדי פעם עושה אליהם גיחות. איפה אתה מכניס חברים בלו"ז כזה? כמעט ולא, כי באמת אין זמן".
ובסופי שבוע? שבתות הן לא זמן מתאים לארח חברים?
"פעם הייתי עושה את זה, הייתי מזמינה חברים. היום הבן שלי מגיע מהצבא, הוא לוחם, חוזר הביתה גמור מהחזית וכל מה שבא לו זה רק לאכול אוכל טעים, לקבל נחת ולהיות עם המשפחה, אז אני לא אזמין אנשים מבחוץ. בפעם אחרת מגיע הבן הנשוי שלי עם אשתו, ואני רוצה להתרכז רק בהם".
איך באמת החיים החדשים האלה, כשאחד הילדים כבר נשוי?
"וואי, זה מהמם ומרגש! זה באמת משהו ממש מיוחד. זכיתי בעוד בת, המשפחה מתרחבת וזה פשוט פנטסטי. זכינו, זה לא מובן מאליו. יש משפחות שאצלן החיבור עם הכלה קצת צולע, אבל אצלנו ברוך ה' הכל זורם נפלא".
זה בטח מוזר כשהילדים מתחילים לעזוב את הבית. את חווה כבר את תסמונת ה'קן המתרוקן'?
"וואי, אל תבריח אותי לשם, אני עוד לא לגמרי שם! אבל אמרו לי שיש דבר כזה. בינתיים שניים כבר חצי בחוץ, אחד נשוי ואחד בצבא, אבל זה קורה. תוך כמה שנים כולם יפרסו כנפיים, ואני מניחה שרק אז אתקשר אליך ואגיד 'היי, יש לי זמן, פתאום התפנה לי מקום בלו"ז'. זה שלב מרתק בחיים".
המציאות בארץ מורכבת, ובטח כשיש לך בן לוחם. איך את מתמודדת עם החרדות האלה?
"אני חושבת שכולנו חיים באומץ במדינה הזו. בנוסף, יש את הסטרס המטורף הזה של 'ייכנס לעזה, לא ייכנס לעזה', או 'הוא בלבנון'. בגלל שיש כל כך הרבה מתח באוויר, אתה לומד לרכז את האנרגיה שלך רק בדברים שהם ממש חשובים. והדבר הכי חשוב לי בעולם, יותר מהכל, זו המשפחה שלי. אין משהו מעבר לזה. הזמן שלי מוקדש כולו להשקעה בהם.
רק אתמול היה לי יום משוגע לחלוטין - הופעתי בירושלים בצהריים, ואחר הצהריים כבר רצתי למסיבת הסיום של הבן שלי, שזה אירוע מרגש וחשוב בפני עצמו. למרות הטירוף, אני כל הזמן חושבת איך להתפתח, ללמוד דברים חדשים ולעשות עוד. עשיתי עכשיו קורס לפענוח קודים שפשוט העיף לי את הראש. אני כל הזמן רוצה להיות בעשייה ובתנועה קדימה, וברוך ה' אני מאחלת לעצמי שתמיד יהיה לי מלא עשייה והצלחה".
העשייה וההצלחה האלו מביאות אותי לשאלה קצת יותר קיומית. המוות מפחיד אותך?
"האמת שלא, בכלל לא. מוות של הגוף לא מפחיד אותי, כי הגוף הוא רק כלי זמני ומתכלה. אני משקיעה בנשמה שלי, בנצחיות ובאינסופיות שלה. זה משהו שהוא הרבה יותר חשוב בעיניי".
ומצד שני, התורה מצווה עלינו לשמור על הגוף כמתנה, וברוך ה' את נראית מצוין. איך את מאזנת את זה?
"אני שומרת על הגוף שלי. אני עושה ספורט, אוכלת טוב, ועושה בוטוקס. הכל בסדר, אני לא חיה במערות. הגעתי לגיל 50, ואני עושה את שלי. אבל העבודה האמיתית בגיל הזה היא בעיקר על הראש - לקבל את השלב הזה בחיים, לקבל את הגיל ואת המעמד, זה הסיפור".
הזכרת בוטוקס. הטיפולים האלה לא מפחידים אותך? בעבר דווקא דיברת על הנושא.
"אני לא ממליצה לאף אחת על שום דבר, שכל אחת תעשה מה שטוב לה. אני אישית מאוד מפחדת מחומרים מסוימים ולא נוגעת בהם – כל חומרי המילוי למיניהם וחומצות היאלורוניות שמנפחות את הפנים, אני לא יכולה לסבול את זה, זה נראה בעיניי מחריד. בסוף אני רוצה לזהות את עצמי במראה. קצת בוטוקס עדין בשביל להרים את הפנים ולטפל בקמטי הבעה קטנים - עשיתי אצל דוקטור איריס בלומברג, ויש גם טיפולי 'סקולפטרה' שזה מגניב כי זה גורם לגוף לייצר קולגן בעצמו, זה סבבה. הבוטוקס שאני עושה הוא מעט מאוד ובצורה עדינה, כי אני מופיעה בטלוויזיה ומנחה, ואני חייבת שהפרצוף שלי ישמור על התנועתיות וההבעה שלו".
נשים רבות עושות טיפולים כאלה מתוך פחד מזקנה. זה המצב גם אצלך?
"בוודאי שזה משהו שמעסיק אותי, אחרת לא הייתי עושה את זה. אם הייתי אומרת לך 'תשמע, אני מחבקת את הגיל שלי, לא עושה כלום ומה שבא ברוך הבא' - זה פשוט לא היה נכון, כי עובדה שאני כן עושה. זה אומר שיש בי רצון להחזיק מעמד באיזשהו מרוץ מסוים שלא בהכרח תואם את גיל 50. אבל אני מספיק כנה ואמיתית כדי להודות בקשיים שלי. זה לא פשוט לראות את הקמטים מתרבים. מצד אחד יש מקום שאומר 'וואלה, סבבה, אני בת 50 ונראית אחלה', ומצד שני יש מקום שרוצה לשמור, לעשות ולתקן. זו מלחמה שכל אישה מכירה, בלי קשר לשאלה אם היא עובדת בטלוויזיה או לא. לכל אישה יש שיח מול המקום הזה.
היום אני עובדת על עצמי ומחכה להגיע לבשלות הזו שבה אגיד 'וואלה, אני לא עושה יותר כלום, זה מה יש וזה טוב לי'. אני עוד לא שם, אני עדיין בדרך. זו התשובה הכי כנה שאני יכולה לתת לך. הרי קל להגיד מהשכל 'אני אוהבת את עצמי כמו שאני', אבל אם אני הולכת לעשות בוטוקס, כנראה שיש לי עוד עבודה לעשות עם עצמי, וכמו כולנו, גם אני עוד בדרך".
מתי בכלל התחלת עם הטיפולים האלה?
"התחלתי לפני חמש שנים, כשהייתי בת 45. כשהגעתי לראשונה לדוקטור בלומברג ואמרתי לה שבחיים לא הזרקתי בוטוקס, היא התפוצצה מצחוק. לפני כן לא חשבתי שצריך. הסוד שלי הוא שאני עושה טיפולי לייזר למיצוג העור כבר שנים על גבי שנים, וזה מה ששמר לי מאוד על הסקין והוריד פיגמנטציות. לפני כל ההזרקות, אני תמיד אומרת לנשים: תעשו לייזרים, זה דבר מדהים. יש לי את ליעד, הקוסמטיקאית שלי ברעננה, שאני איתה כבר 15 שנה והיא שומרת לי על הפנים. לא הגעתי לגיל 45 במצב טוב סתם כך, הגעתי ככה בזכות הלייזרים, וגם היום אני ממשיכה איתם".
זה שיתוף מדהים, במיוחד כי לא שומעים פתיחות כזו מנשים בעולם הדתי.את חושבת שיש במגזר עדיין סוג של טאבו על בוטוקס והזרקות?
"היום? ממש לא, אתה ישן על האף! מה שהיה פעם זה לא מה שיש היום. כיום יש מלא שאלות ומודעות בציבור הדתי, ונשים דתיות רצות לקליניקות הכי נחשבות שיש. הטאבו הזה כבר מזמן לא קיים".
נעבור ללו"ז השבועי שלך - מה הדבר הראשון שאת עושה במוצאי שבת?
"מנקה את הבית, ברור! מפעילה את המדיח מיד ומתחילה לנקות, לסדר ולארגן את הכל".
והילדים עוזרים בזה, או שזה נופל רק עלייך ועל עודד?
"אני מפעילה את כולם. הבת שלי ישר רצה לחדר שלה לסדר ולארגן, כי היא לא סובלת שיש לה בלאגן. יש לי צבא קטן של ניקיון בבית, חיים שלי. תוך שעה הכל כבר מתוקתק ומבריק".
מנקים גם במהלך השבת עצמה? כי בעולם הדתי יש הגבלות על מה מותר ומה אסור לנקות בשבת.
"לסדר את הבית בשבת ברור שמותר. לעשות ספונג'ה? זה אסור. אם משהו נשפך על הרצפה, מותר לשפוך על זה מים ולגרוף אותם עם מגב, אבל אסור להשתמש בסמרטוט רצפה. אלו הניואנסים".
מהו האוכל המנחם המושלם מבחינתך?
"זו שאלה מעולה. הדבר הראשון שעלה לי לראש כששאלת זה מתכון שאמא שלי עושה, שנקרא 'לחמה בסחנה' - זה בשר טחון מבושל עם תפוחי אדמה. אין משהו יותר מנחם ומלא רגש מזה, זה פשוט מושלם. האמת היא שצילמנו לא מזמן מתכון לזה, אני ואחותי, במסגרת פרויקט על בישולים מהבית, ועוד לא העליתי אותו לרשת. שתינו מתות על המנה הזו, היא מחזירה אותנו לימים ההם".
מה דעתך על הטלוויזיה של היום, היא טובה בעינייך?
"אני לא כל כך צופה בטלוויזיה, אז אני לא באמת יכולה לחוות דעה. הבת שלי היא רקדנית היפ-הופ מדהימה, אז לה אני מרשה לצפות ב'רוקדים עם כוכבים' כי אלו העולמות שלה, אבל אנחנו ממש לא משפחה של צופי טלוויזיה. אני תמיד אעדיף בזמן הפנוי שלי לסרוג, לקרוא או להתאמן – תמיד יש לי מה לעשות וקשה לי עם הישיבה הפאסיבית הזו מול המסך.
מעבר לזה, אין לנו בכלל מכשיר טלוויזיה פיזי בבית. כמובן שהיום הכל נמצא בטלפונים ובאייפדים, והילדים שלי לצערי הרב כן חשופים למסכים, למרות שאני מנסה להשגיח ולפקח על מה כן ומה לא. לא הייתי מספיק עקשנית בנקודה הזו איתם, והם רואים מסכים. אבל לגבי עצמי – טלוויזיה ממש לא מעניינת אותי. אני עובדת בתעשייה הזו, אבל זה כמו שמישהו שעובד בבנק לא צריך להתעסק עם בנקים כל היום כשהוא חוזר הביתה".
יש משהו שמרגיש לך שחסר לך בחיים?
"חסר לי? אמא'לה, ממש לא! אני כל היום נמצאת במצב של הודיה ומגנוט התודעה למה שיש, אז שום דבר לא חסר לי".
ברשותך, שאלה קצת יותר אישית ואינטימית, איך נראית המיניות שלכם כזוג שהתחיל כחילוני והפך לדתי? יש הבדל?
"אנחנו בני זוג, מה זה משנה? זה אותו הדבר בדיוק, זוג זה זוג. מה שכן השתנה ונכנס לחיים שלנו זו 'טהרת המשפחה', וזה דבר מדהים. אני אומרת את זה לכל מי שרוצה לשמור על זוגיות טובה, על קשר קרוב, ועל תחושות של געגוע, התחדשות ותשוקה לאורך שנים: אין משהו ששומר על הזוגיות והמשפחה יותר מטהרת המשפחה.
אנשים מבחוץ יכולים להגיד שזה פרימיטיבי או דתי, שיגידו מה שהם רוצים. אני חייתי את החיים שלי גם כחילונית ואני חיה אותם היום כאישה דתייה ששומרת טהרה, ואין בכלל מה להשוות. זה מדהים, זה מרגש, וזה שומר על האהבה, על ההתרגשות, על השמחה ועל התשוקה שלנו יחד. זה סוד מאובטח למערכת יחסים ארוכת שנים שמלאה באהבה".
יש משהו ספציפי שמפחיד אותך ביומיום? את משדרת המון שלווה וביטחון עצמי.
"בטח שיש פחדים, ברור שכן. קודם כל, כשיש לך בן לוחם בצבא, שריר האמונה שלך חייב לעבוד שעות נוספות ואני לחלוטין נותנת שם עבודה. הבן שלי בחזית וזה מפחיד מאוד ביומיום.
מעבר לזה, פחד עמוק נוסף שיש לי הוא שאגיע לסוף ימיי, אעלה לשמיים, ויגידו לי שם: 'לא עשית מספיק, יכולת לעשות עוד. יכולת לקרב עוד אנשים, לחבר יותר ולהשפיע יותר'. אני משתדלת לעשות הכל כדי להשפיע לטובה, להרבות אחדות ואהבה בעם ישראל, ואלו הדיונים והפחדים שלי מול עצמי - החשש שלא עשיתי מספיק. בגלל זה אני כל הזמן במרוץ לקום ולעשות".
אז בתוך המרוץ הזה של החיים, מה עוד נשאר לעדן הראל לעשות? הקן לאט לאט מתחיל להתרוקן, אבל הקריירה שלך דווקא נמצאת בנסיקה מטורפת, בטח כשאת מציינת בגאווה את גיל 50.
"ברוך ה'. אני כל הזמן בדיונים עם עצמי איפה אפשר לעשות עוד, ותמיד יש עוד מקומות להתפתח אליהם. למשל, כתבתי במשך שבע שנים מדור קבוע בעיתון נשים, ואז הפסקתי כי הרגשתי שזה כבר הפך לעומס גדול מדי עבורי. לפעמים אני אומרת לעצמי שאולי אפשר לעשות גם רדיו, או לכתוב ספר על כל הדברים שעברתי בחיים. כרגע אני מנסה לשלב את התכנים האלה בתוך הפודקאסט שלי ולעשות פרקי סולו שהם יותר רוחניים ועמוקים.
אני כל הזמן מחפשת איפה לתרום. זו התפילה היומית שלי לה': 'תעשה אותי כלי בשבילך בעולם, שכל מקום שאליו אלך - העשייה שלי תהיה בשבילך ותפיץ אור חם'. אני נמצאת במקום של הרפיה, לאן שהדברים ייפתחו ומסלול החיים יוביל אותי – שם אני אלך".
מתוך המקום הרוחני הזה, את מאמינה במושגים הקלאסיים של גן עדן וגהינום?
"אני חושבת שגן עדן וגהינום יכולים להתקיים ממש כאן, בתוך החיים שלנו פה. למה צריך ללכת רחוק? אומרים שהכל קורה כאן. אני כן מאמינה שיש מקום רוחני שאליו הנשמה מגיעה - מצד אחד עוברים שם סוג של ניקוי, ומצד שני יש את אור האינסוף, הטוב והחיבור המוחלט. המושגים הפיזיים שאנשים מדמיינים לעצמם על שטן, אש או גן עם עצים, הם מושגים קצת מוטעים ומגשימים מדי. אם מסתכלים על זה במונחים אנרגטיים ורוחניים, זה נראה אחרת.
מה זה בעם העולם הבא? זה העולם שבא אליך כל הזמן, ואנחנו יכולים להביא אותו אלינו כבר עכשיו. איך מביאים אותו? כשאנחנו משפיעים ועושים טוב, כשרואים כף זכות על כל אחד, כשלא שופטים ולא מתרכזים רק ברע אלא מעצימים את הטוב. רבי נחמן מברסלב אומר: 'והתבוננת על מקומו ואיננו' - ברגע שהסתכלת על אדם וראית בו נקודה אחת טובה, משכת אותו משם והוא כבר לא נמצא באותו מקום שלילי. כעם, אנחנו חייבים להסתכל בעיניים טובות אחד על השני, עם כל הקושי, הפילוג והמתח שיש באוויר. אני משתדלת לעשות שלום בתוכי, כי אם אני אעשה שלום בתוכי ואתה תעשה שלום בתוכך וכל אחד יחיה בהרמוניה פנימית, זה ישפיע החוצה וכל הקדר הציבורי ישתנה. אם יש משהו שאני רוצה להשאיר לקוראים בכתבה הזו, זה שתעבדו על האחדות הפנימית שלכם. אל תישרו בקונפליקטים ובדיסוננסים עם עצמכם, תנסו לחבר את כל החלקים שבתוככם, והשלום הזה כבר ישפיע החוצה. בסופו של דבר, גן עדן וגהינום זה בדיוק כמו הריבים בתוך עם ישראל – בואו נחיה בשלום ונרגיש בגן עדן אמיתי כבר כאן".
דיברנו על בוטוקס, אבל אי אפשר שלא לדבר גם על המשקל ודימוי הגוף, במיוחד אחרי שישה הריונות ולידות. זה חתיכת אתגר לגוף.
"בטח, דימוי גוף זה משהו שכולנו מתמודדות איתו, ובטח אחרי שישה ילדים כשעור הגוף כבר מאבד מהאלסטיות שלו ולא חוזר לעצמו בקלות. אני בטח לא נראית היום כמו שנראיתי כשהייתי צעירה עם הגוף הרזה והחטוב של פעם. גם בנקודה הזו זו עבודה יומיומית – לחבק, לאהוב את הגוף ולהגיד לעצמי 'הרווחתי את הסימנים האלה ביושר'. זה לא פשוט, אני לא אגיד לך שזה קל, אבל זה מה יש.
אני עושה את הכי טוב שאני יכולה: אני מתאמנת, אוכלת טוב ושומרת על התזונה שלי, ואין לי מה לעשות מעבר לזה. אני יודעת שיש נשים שמזריקות כל מיני חומרים בשביל לרדת במשקל, אבל אני לא שם וטוב לי עם זה. מה שאני יכולה להשיג בעבודה קשה ובתזונה – מעולה. בסופו של דבר, העבודה האמיתית היא להסתכל במראה ולאהוב את מה שאתה רואה. זו המטרה, וגם אני עובדת בזה כל יום. שאף אחד לא יחשוב שאני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי 'וואו, אני מתה על הקמטוטים האלה, או על הבטן החמודה והירכיים שהגיעו אליי בגיל 50'. ממש לא, אבל אני לומדת, מחבקת, אוהבת ועובדת על המקומות האלה כל הזמן".
נושא החינוך של הילדים שלכם מעורר לא מעט עניין. חשוב לכם שהם ילמדו גם לימודי ליבה מעבר ללימודי הקודש והתורה?
"הם לומדים הכל, בטח. לומדים אנגלית, חשבון והכל. יש לנו כל מיני סגנונות חינוך שונים ומגוונים בתוך הבית. תמיד שואלים אותי מה הזרם החרדי או הדתי שאליו אנחנו משתייכים, וזה מצחיק אותי, כי התשובה היא שאנחנו בעצם הכל מהכל. הבנות שלי לומדות במוסד של 'בית יעקב', אבל מדובר בסניף ברעננה, מה שאומר שעושים שם בגרויות מלאות והכל כרגיל. יש לי ילד אחד שלומד במסגרת של חב"ד, וילד אחר שלומד ב'ממ"ד' (ממלכתי דתי). היה לי גם ילד שלמד בישיבה תורנית, אבל כשהוא הרגיש שהמסגרת הזו פחות מתאימה לו, הוא יצא משם. לגבי 'בית יעקב' ברעננה, חשוב לי להבהיר שלא מדובר בסגנון של בני ברק – זה בית ספר שבו כל ההורים הם בעלי תשובה, מקום מאוד תורני ואיכותי אבל מותאם לקהילה ברעננה. מי שמכיר ומבין את הניואנסים האלה בעולם הדתי, מבין מיד את ההבדלים הגדולים".
מה תגידי אם אחד הילדים שלך יבחר ביום מן הימים לעזוב את הדת ולהיות חילוני?
"שאני אוהבת אותו ושתהיה לו בהצלחה במסע שלו. מה אני כבר יכולה להגיד? יש נטייה להורים לחשוב שהילדים הם בבעלותנו, אז הם לא. הילדים צריכים לעבור את התיקון שלהם בעולם, את המסע שלהם ואת הדרך שלהם. אנחנו רק שותפים שם. אנחנו יכולים לתת להם את העצות ואת המחשבות שלנו. אני יכולה להראות להם שאני בחרתי בדרך של חיים תורניים כי אני יודעת שזו האמת, ואני מאחלת להם שגם אם הם יבחרו באיזשהו שלב לצאת, שהם תמיד ידעו לאן לחזור - לאמת. הכי חשוב זה לא להישאר במקום שהוא לא אמת".
ואם אחד הבנים יצא מהארון?
"זה אותו הדבר בדיוק, בסופו של דבר לכל אחד יש את המסע שלו. מה נראה לך, שאפשר לא לקבל את הילד שלך? מה פתאום! זה לא משנה אם הוא עזב את הדת או אם הוא גיי, הם תמיד יישארו הילדים שלנו. אל תשכח שאנחנו בעלי תשובה, אז זה לא פייר לשפוט אותנו לפי סטיגמות. החבר הכי טוב של עודד, שהוא חבר נפש עוד מהעבר ועד היום, הוא גיי. הילדים שלי גדלו לתוך המציאות הזו ומכירים אותו, אנחנו ממש לא משפחה דתית קלאסית מהסרטים".
להיות הומו זה אמת או לא אמת בעינייך?
"זו האמת של מי שמרגיש ככה, בוודאי. זה מה שהוא חווה וזה מה שהוא מרגיש, וברור שאקבל אותו".
בתור אמא לילד לוחם, איפה את עומדת בסוגיית חוק הגיוס של החרדים שמסעירה את המדינה?
"הנושא הזה כל כך מורכב. מצד אחד יש לי ילד חייל שנמצא בחזית, ואין פה יותר מדי מה לשאול. מצד שני, באותה מידה אני מאוד מאמינה בתורה ושהיא שומרת עלינו. אני באמת מאמינה שעם ישראל צריך גם לוחמים וגם אברכים שישבו וילמדו.
יחד עם זאת, אני חושבת שכל אחד צריך לעשות שיעורי בית. הציבור התורני צריך להיות פייר ולהגיד: אם אתה לא יושב ולומד תורה ברצינות - לך להתנדב, לך לעשות שירות לאומי, יש עוד המון דברים שאתה יכול לעשות בשביל לתרום. הבעיה היא שהצבא לא באמת ערוך כרגע לקבל את המגזר החרדי בצורה נרחבת. נכון שפתחו עכשיו את חטיבת 'החשמונאים' שהיא יחידה קרבית כמו סיירת, אבל לא כולם מתאימים להיות קרביים - בדיוק כמו בעולם החילוני. הצבא צריך להיערך יותר, לפתוח עוד יחידות ומקומות שישמרו ויכבדו את סגנון החיים החרדי. זה תהליך שלוקח זמן, זה לא יעבוד בבום מהיום למחר. מאז השביעי באוקטובר רואים שיש שינוי מגמה והתעוררות בעולם החרדי, אבל זה דורש זמן והיערכות".
אז איפה תקוע הפתרון לדעתך?
"הממשלה הייתה צריכה כבר מזמן להעביר חוק שיכיר בגופים כמו 'איחוד הצלה', מד"א וזק"א כשירות לאומי רשמי. החרדים מתנדבים שם המון - מי הסתובב בשביעי באוקטובר וטיפל בגופות במצבים הכי קשים? מתנדבי זק"א. זו תרומה אדירה למדינה. אם המסגרות האלו לא ייכנסו תחת הגדרה של שירות לאומי, אנחנו לא נצא מהפלונטר הזה לעולם.
ואתה יודע מה? זה פותח גם את סוגיית השירות של הציבור הערבי. בוא נגיד את האמת - אף אחד לא באמת רוצה אותם בתוך הצבא שלנו, וגם הם לא מעוניינים בזה, וזה בסדר גמור. אז לכו ותתרמו בתוך הקהילות שלכם, תתנדבו ותעשו משהו למען החברה. הפתרון הוא כל כך קל במובן הזה, ואפשר היה לשנות את ההסתכלות, אבל הפוליטיקאים פשוט רוצים לריב, לפצל ולפלג את העם במקום להעביר חוקים שיפתרו את המצב".
יש לך ביקורת על תפקוד הממשלה או על ראש הממשלה סביב אירועי שבעה באוקטובר, לפחות בכל הנוגע ללקיחת אחריות או היכולת להתנצל?
"אני באמת בורחת מפוליטיקה. ברעיון העמוק שלי, אני פשוט מאמינה שיש מי שמנהל את העולם הזה - יש את הקדוש ברוך הוא, הוא עשה, עושה ויעשה את הכל, וזהו. ברגעים האלה אני פשוט זורקת את השכל שלי הצידה ונשארת איתו, בלי להיכנס לדיונים פוליטיים שלא נצא מהם. כך שאת ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מי שמנהל וקובע - זה השם, הכל בידיו".
