אני לא כותבת את הטור הזה רק כמטפלת רגשית המתמחה בהפרעות אכילה. אני כותבת אותו גם כאישה שבעברה התמודדה בעצמה עם הפרעת אכילה. אני מכירה מקרוב את הקול הפנימי שלא מפסיק לבקר, את המבט במראה שלא תמיד משקף את המציאות, ואת המחיר הנפשי של חיים שבהם הערך העצמי תלוי במראה החיצוני.
לכן, כשאני רואה את הסערה סביב תמונות הביקיני של שיר טרן, אני לא חושבת קודם על שיר. אני חושבת על אלפי הנערות שמסתכלות מהצד. כולנו עסוקים בתמונה, אבל כמעט אף אחד לא מדבר על מה שקורה אחריה. על מאות התגובות, הניתוחים, ההשוואות והביקורות. נערה צעירה לא רק רואה את התמונה, היא קוראת כל תגובה. היא לומדת שהגוף של אישה הוא נושא לדיון ציבורי, ושלא משנה איך היא תיראה, תמיד יהיה מי שיחליט שהיא לא מספיק.
כמי שחוותה הפרעת אכילה, אני יודעת שהפגיעה בדימוי הגוף לא מתחילה באוכל. היא מתחילה בתחושה שאת לא מספיק טובה. שהערך שלך נמדד במספר שעל המשקל, במידת המכנסיים, בכמות הלייקים או בדעתם של אנשים זרים שמעולם לא פגשו אותך.
היום, כמטפלת, אני פוגשת יותר ויותר נערות שחיות בתחושה הזו. הן מפחדות להצטלם, ללבוש בגד ים או פשוט להיות הן עצמן. לא בגלל הגוף שלהן, אלא בגלל הפחד מהשיפוט. הן כבר לא שואלות "איך אני מרגישה עם עצמי", אלא "מה יגידו עליי". וכשזו נקודת המוצא, הדרך לדימוי גוף פגוע, לחרדה ולעיתים גם להפרעת אכילה, קצרה מאוד.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
אנחנו אוהבים להאמין שהתגובות ברשת הן "רק מילים". אבל מילים יוצרות מציאות. תגובה אחת אולי נשכחת אחרי כמה דקות, אבל מאה תגובות על גוף של אישה אחת הופכות עבור נערה צעירה לאמת שהיא מאמצת לעצמה. היא לומדת שהגוף שלה תמיד יהיה תחת זכוכית מגדלת, ותמיד יהיה מי שיחפש בו פגם.
ומה שמטריד אותי יותר מכל הוא שלא משנה איך אישה תיראה, היא תעמוד למשפט. אם היא רזה, יגידו שהיא חולה. אם היא מלאה, יגידו שהיא הזניחה את עצמה. אם היא מתאמנת, היא "אובססיבית". אם היא טבעית, היא "לא מטפחת את עצמה". אין באמת דרך לנצח במשחק הזה, כי הכללים שלו נכתבו מראש נגד נשים.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
אני לא כותבת כדי להגן על שיר טרן או כדי להצדיק את הבחירות שלה. אני כותבת כי היא פשוט התורנית. אתמול זו הייתה מישהי אחרת, ומחר זו תהיה אישה אחרת. כל עוד אנחנו ממשיכים להתייחס לגוף של נשים כרכוש ציבורי, שום דבר לא ישתנה.
לפני שאנחנו שואלים אם תמונת הביקיני של שיר טרן היא מסר נכון לנערות, אולי כדאי שנשאל איזה מסר אנחנו מעבירים להן כשאלפי אנשים מרשים לעצמם לנתח גוף של אישה כאילו מדובר במוצר לביקורת. בסופו של דבר, התמונות של שיר טרן ייעלמו מהפיד. אבל ילדה בת 14 שקראה מאות תגובות על הגוף שלה, עלולה לקחת איתה את אותן מילים לחדר שלה, למראה שלה, לארוחה הבאה שלה ולשנים ארוכות קדימה.
אם אנחנו באמת רוצים לשמור על הדור הבא, הגיע הזמן להפסיק לשאול איך נשים נראות בבגד ים, ולהתחיל לשאול למה החברה שלנו עדיין מרגישה שיש לה זכות לשפוט אותן על זה.
הכותבת היא מזית רפמן נדב, מטפלת רגשית
