מוקפת באנשי עסקים, תרבות ורוח, חגגה אילנה גור את יום הולדתה ה־90 בערב הקרנת הסרט “אישה ברוח", שערכה לכבודה חברת RENBY באולם התצוגה שלה בהרצליה פיתוח. בני מורן, מבעלי RENBY, אירח את גור ואת המוזמנים הרבים, בהם גם האומן רון אגם, בנו של יעקב אגם, שהגיע לישראל בעקבות פטירת אביו.
האומנית אילנה גור, שהפכה את ציפורי הברזל לחתימה המזוהה ביותר עם יצירתה, בנתה קריירה בינלאומית בלי ללמוד אומנות באופן מסודר, בלי לרדוף אחרי הכרה ובלי להתפשר על השפה האומנותית שפיתחה. במשך השנים הפכה את שמה למותג מוכר בעולם האומנות, ובהמשך גם הקימה את מוזיאון אילנה גור ביפו.
בימים אלה עומדת גור גם במרכז הסרט התיעודי "אילנה גור - אישה ברוח" בבימויו של תומר הימן. הסרט מלווה אותה בגיל 88, כשהיא מתבוננת על מפעל חייה, לקראת יום הולדתה ה־90. כשהחליטה לעזוב את ישראל ולעבור לארה"ב, היא ויתרה על ביטחון מקצועי לטובת חלום גדול יותר, שבדיעבד מוגדר על ידה כהחלטה החשובה בחייה. לעומת זאת, בחייה האישיים מצאה יציבות. היא נשואה ללני לוונגרוב, שאותו הכירה כשהייתה בת 18. לזוג שני בנים: קני, 67, ואשלי, 57, ונכדה אחת, סופיה בת ה־20.
לפני כשנה פרסם לוונגרוב את הספר "הרומן בן 66 השנים שלי עם אילנה גור", המתאר את סיפור אהבתם הארוך. בשנה האחרונה אף הציעו למכירה את ביתם הייחודי באפר איסט סייד בניו יורק, אחד מבתי העגלות ההיסטוריים בעיר, המשתרע על פני יותר מ־550 מ"ר.
במשך שנים ידעה מערכת היחסים שלה עם אחיה, מנתח הלב פרופ' דני גור ז"ל, עליות ומורדות. גם היחסים עם גיסתה, ד"ר אלן גור ז"ל, היו מורכבים, ובשלב מסוים נותק הקשר המשפחתי. בריאיון שהעניקה ל"ליאורה" לפני עשור סיפרה בכאב כי הרגישה שגיסתה הרחיקה אותה מאחיה. למרות השנים הקשות, היא לא הסתירה את אהבתה אליו ואת הגעגועים שליוו את שניהם.
בגיל 90, מהו הרגע ששינה את חייך יותר מכל?
"ההחלטה להישאר בארה"ב. כשנסעתי חשבתי שזה יהיה זמני, אבל החלטתי לעשות הכל כדי להישאר. בארץ לא חיכו לי מקצוע או משפחה. מרגע שקיבלתי את ההחלטה, הוצאתי ממנה את המיטב. היו לי חיים צבעוניים, כי אני אדם צבעוני. אלה החיים שבחרתי".
הקריירה שלך חצתה גבולות והפכה אותך לאומנית בינלאומית. מה היה סוד ההצלחה?
“להצלחה שלי לא היה שום קשר לזהות הישראלית. כדי להצליח באמריקה צריך להביא משהו חדש ומקורי, לא להיות העתק של מישהו אחר. הצלחתי כי הבאתי משהו שלא היה שם".
לאורך כל הדרך בחרת ללכת נגד הזרם. מאיפה הגיע הביטחון?
“זה משהו שנולדתי איתו. קיבלתי מההורים שלי הרבה ביטחון. אף פעם לא תכננתי את החיים שלי. הכל התגלגל באופן טבעי".
היצירה שלך הפכה גם למותג אישי.
“לא למדתי אומנות ולא חיזרתי אחרי אף אחד. כל מה שלמדתי, למדתי תוך כדי עשייה. קודם כל יצרתי בשביל עצמי. כשהייתי שלמה עם עצמי, היה לי הרבה יותר קל גם עם הסביבה".
עולם האומנות השתנה מאז שהתחלת?
“לרעה. היום הכל הפך לכסף. אם אין מי שמשקיע באומן, הוא כמעט לא קיים".
מאחורי כל הצלחה יש גם מחירים. על מה הרגשת שנאלצת לוותר?
“אני לא מרגישה שוויתרתי. אלה החיים שבחרתי. התחלתי יחסית מאוחר, כי הייתי עסוקה במשפחה ובילדים".
אם היית יכולה לשבת היום מול אילנה בת ה־30, מה היית אומרת לה?
“להאמין בעצמך. ללכת אחרי הרצונות שלך. להתייעץ עם אנשים שאת סומכת עליהם, אבל בסוף ללכת בדרך שלך".
יש יצירה אחת שמייצגת אותך יותר מכולן?
“המוזיאון. הוא היצירה שהכי מייצגת אותי. הוא מאפשר לי ליצור, אבל גם לעזור לאומנים מוכשרים באמת, וזה חשוב לי מאוד".
מה עדיין מניע אותך ליצור אחרי תשעה עשורים של חיים?
“אם יש דרישה או הזמנה, אני יוצרת. כל עוד אני יכולה לקום בבוקר מהמיטה בלי עזרה, אין תחושה טובה מזו".
כשאת חושבת על המורשת שתשאירי אחרייך, מה חשוב לך?
“מה שיהיה אחריי לא מעניין אותי. אני כבר לא אהיה פה כדי להרגיש".
ואיזו אמת על החיים גילית רק בגיל 90?
“כשאתה מאמין במשהו, תלך אחרי האמונה שלך. אל תקשיב לביקורת, תקשיב לעצמך. אפשר לקבל עצה, אבל בסוף צריך ללכת בדרך שלך. לא להגיד ‘קשה מדי' או ‘אני לא מסוגל'. לעשות מה שאוהבים זו הדרך היחידה ליהנות מהחיים".
