כמעט שנה אחרי שצולמה "חתונמי", ואחרי שדמעה בלי סוף את עיניה הכחולות על הספה של ד"ר כלנית, ויקי שוב זולגת בפודקאסט של מיקי לוין. מדברת על אהבה וזוגיות ובוכה. קשה שלא לרצות לחבק אותה, את המורה לריקוד שמצטיינת בריקוד סולו. היא בנתה לעצמה סיפור שיעזור לה לדחות את הרגע שתצטרך לסמוך על פרטנר שהוא לא היא, שירים אותה אם תיפול, שיתמוך בה אם תתרסק. בינתיים שוב ושוב היא בוחרת לעגון בטירה שבנתה סביב הלב שלה, מנסה למצוא את עצמה דרך מערכות יחסים אבל מרגישה הכי בודדה בעולם.
התאהבתי בה על ההתחלה. הצעירה הדומיננטית שלא משאירה אויר בחדר גם לא למחשבות, כבשה אותי מיד. זיהיתי את ארגז הערכים שהיא מביאה איתה מהבית. עצמאות, שאפתנות, וחריצות. היא הזכירה לי את סביבת הגידול המזרח אירופאית בה גדלתי, שהכתיבה אהבה קשוחה ורשמה צ'קים של אהבה בעיקר על הישגים.
אני ויקי. תהיי ילדה טובה, היו אומרים לי בבית. מה זה טובה? טובה למי? טובה לכולם חוץ מלעצמי. התאמתי את עצמי לכולם ולא ידעתי מה מתאים לי. תשעים בספרות? למה לא מאה, מקום שני בתחרות אתלטיקה? היית צריכה להתאמן יותר. שוב ושוב התרסקתי על סלעי האכזבה כשלא עמדתי בציפיות. הפכתי קבצנית של טיפות אהבה שהקרובים לי טפטפו עליי כשעמדתי בתנאים. הקול שלי היה חזק מדיי, דומיננטי מדיי. אילו היה לי שקל על כל פעם שאמרו עליי שאני מוגזמת, הייתי צוברת הון שלא מבייש אצולה. בסוף התרגלתי. רשימת תנאים הפכה לסטנדרט בכל מערכת יחסים וזה הרגיש לי נורמלי להתכווץ ולהתאים את עצמי לדרישות בני הזוג בדיוק כמו הדרישות שהכרתי בבית. נאחזתי בעוגנים שלי חזק חזק ולא נסחפתי, לא התמסרתי. חייתי ביחד אבל תמיד עשיתי תוכניות לחוד. לבד. גם בזוגיות הרגשתי תמיד בודדה.
היא לא משאירה מקום לחבק אותה, ויקי, גם לא בחלום. היא לא זורמת עם הגרסה המחודשת של 'תהיי יפה ותשתקי' שמקדמות משפיעניות בשמלות פרחוניות, המטיפות לנטישת קריירה וויתור על עצמאות כלכלית תוך השענות מלאה על גבר מפרנס. היא לא זורמת עם לטפח חיי משפחה ומקסימום את הפנים שלה. ההפך, ויקי בחרה בחיים עמוסי עבודה, חברים ותוכניות אישיות. בזמן שמשפיעניות ברשת מלמדות איך להכין פשטידה לארוחת הערב, ויקי מאמנת את התלמידות שלה לעשות פליק-פלאק גם בלי מזרן ביטחון. אבל היא לא מאמנת את השריר הכי חשוב שלה, הלב, להתאושש מהתרסקות אחרת. היא לא מאמנת את עצמה להאמין בעצמה.
לקח לי פרק א' שלם עם שני ילדים וחצי פרק ב' להבין שאני תקועה בעוגנים שהפכו למתקן כליאה רגשי. להבין שזה בודד לסמוך רק על עצמך. לקח לי זמן להבין שהפחד לאבד את עצמי במערכות יחסים ולא למצוא את הדרך חזרה אל מה שמתאים לי, מונע ממני את החוויה האמיתית של האהבה. התנאים שהעמידו לנו כל החיים הפכו לתנאים שאנחנו מעמידות לעצמינו. אני ראויה אם אני יפה. אני ראויה אם אני מצליחה. אם מוחאים לי כפיים מהיציע. זה מנגנון הפעלה שלוקח זמן להפנים ולשנות, ממש לא תהליך שעוברים ב42 יום של תוכנית ריאליטי פלוס פסיכולוגית מההפקה.
אם את רוצה להיכנס למים ולהפליג בספינת האהבה את צריכה להתרטב ויקי! זה חלק מחוקי הפורמט שנקרא זוגיות, לא רק בחתונמי. עם עוגנים אי אפשר להפליג או להיות בתנועה. עוגנים לא מבטיחים לך שלא תטבעי, ההפך, הם מבטיחים שתישארי בדיוק במקום, שלא תזוזי, שלא תתקדמי. אני סומכת עליך ויקי, את אישה אמיצה וראויה גם כשאין לך קהל. פחד מתנועה הוא לא תוכנית עבודה, את בטח מכירה את זה מהמקצוע. אחת כמוך תשחה גם במים סוערים. נשים כמוך לא טובעות כל כך בקלות, את כבר יודעת מה את שווה, גם אם הזרם יסחוף אותך למחוזות חדשים של אהבה.
