לאחרונה נודע כי יהודה בוחבוט, בן ה-25, עזב את שכונת היוקרה פארק צמרת בתל אביב ובחר להתקרב לבית הוריו, ימים ספורים בלבד לאחר הפרידה ממיכל הקטנה, בת ה-43. במהלך הזוגיות התגורר בוחבוט במגדל סמוך לזה של כוכבת הילדים, ובמקביל נהג לבלות לא מעט גם בביתה. אלא שמעבר לעוד פרט מסקרן בפרידה המתוקשרת של השניים, יש בבחירה שלו להתקרב דווקא עכשיו למשפחה משהו מאוד אנושי. כי לפעמים, כשמערכת יחסים מסתיימת והחיים שהתרגלנו אליהם משתנים בבת אחת, המקום שאליו אנחנו מבקשים לחזור הוא דווקא זה שבו לא צריך להסביר, להוכיח או להעמיד פנים שהכול כבר מאחורינו.
כי כשמערכת יחסים מסתיימת, אנחנו לא נפרדים רק מאדם. אנחנו נפרדים גם משגרה, מהרגלים, מתוכניות ומהתמונה שכבר התחלנו לצייר לעצמנו בראש. לפעמים הפרידה היא החלטה נכונה, לפעמים היא אפילו נעשית באהבה ובהסכמה, ועדיין היא מטלטלת. וברגעים כאלה, גם האדם הכי עצמאי בעולם מחפש עוגן.
אצל הרבה מאיתנו העוגן הראשון הוא הבית שממנו באנו. ההורים, האחים, ארוחת הערב המשפחתית, האנשים שלא צריך להסביר להם למה היום אין לך כוח לדבר. יש משהו בחזרה לקרבה המשפחתית שמאפשר לכמה רגעים להפסיק להיות "הגבר שצריך להסתדר" ופשוט להיות בן. ואולי דווקא כאן יש מסר יפה.
אנחנו רגילים לדבר על גברים אחרי פרידה דרך קלישאות: לצאת, לבלות, להכיר מישהי חדשה, להראות לכולם שהמשיכו הלאה. אבל התמודדות בריאה עם פרידה לא חייבת להיראות כמו מרוץ אל הקשר הבא. לפעמים היא נראית בדיוק הפוך: להתכנס קצת, להיות ליד האנשים שמכירים אותך הרבה לפני הזוגיות, ולתת ללב זמן להבין מה קרה. הקרבה להורים לא בהכרח אומרת נסיגה לאחור. לפעמים זו דווקא הדרך לצבור מחדש כוחות כדי להתקדם.
ויש כאן עוד נקודה חשובה: אחרי פרידה טרייה, הבית שהיה חלק מתקופה זוגית יכול להפוך בעצמו לטריגר. אותה ספה, אותה מרפסת, המקומות שבהם ישבתם יחד, השקט שנשאר אחרי שמישהו שהיה חלק מהיומיום כבר איננו. לפעמים שינוי מקום הוא לא בריחה, אלא יצירת מרחב חדש שבו אפשר להתחיל לעכל את המציאות החדשה.
אנחנו לא באמת יודעים מה עובר על יהודה או על מיכל בתוך הפרידה שלהם, ולכן לא נכון לנתח מבחוץ מי נפגע יותר או מי המשיך הלאה. אבל הבחירה שלו להיות בתקופה הזאת קרוב למשפחה מזכירה משהו שכולנו צריכים לזכור: עצמאות אמיתית היא לא להוכיח שאתה לא צריך אף אחד. עצמאות היא גם לדעת מתי אתה צריך את האנשים שלך. ואחרי אהבה שנגמרת, לפעמים המקום הכי נכון להתחיל ממנו מחדש הוא דווקא המקום שבו אהבו אותך עוד הרבה לפניה.
הכותבת היא מזית רפמן נדב, מגשרת ומטפלת ריגשית
