אמש (שני) שודר ברשת 13 הסרט התיעודי "ספיר בורגיל - השנה הקשה בחייה", שבו סיפרה ספיר בורגיל לראשונה את הגרסה שלה למערכת היחסים המורכבת עם אברהם אקלום ולפרידה המתוקשרת ביניהם. לאורך הסרט פרשה בורגיל את גרסתה למה שהתרחש בתוך הקשר, לתקופה הקשה שעברה ולסכסוך שהפך מאז לפומבי.
בורגיל סיפרה על מערכת יחסים שבה, לטענתה, הכל השתנה ברגע אחד - או יותר נכון, רגע אחרי החתונה. לדבריה, האדם שהיא הכירה לפני החופה היה שונה לחלוטין מהאדם שפגשה אחריה. היא תיארה שמיד אחרי החתונה הפך לטענתה בעלה הטרי לאובססיבי, רכושני ושולט וכי לא הצליחה לנהל את אורח החיים שהיה לה קודם לכן.
לא להיפגש עם חברות בלי הסברים, לא לנהל שיחות בחופשיות, ובוודאי לא להרגיש שהיא יכולה פשוט לקום וללכת. בין הדברים שהיא תיארה נמצאות גם אמירות כמו: "תכיני לי קבב", "מה את מסתובבת ומטיילת?" - ושאלות חוזרות על איפה היא ועם מי היא נמצאת. כל משפט כזה, בפני עצמו, יכול אולי להישמע כמו משפט שנאמר בתוך ריב, זוגיות או מערכת יחסים רעילה אבל כשהם מצטברים לתמונה אחת, לפחות כפי שספיר מציגה אותה, מתקבלת לכאורה תמונה של חיים שבהם אישה מרגישה שהיא צריכה לקבל אישור על הבחירות הפשוטות ביותר שלה.
וספיר דווקא מתעקשת שהיא לא רוצה להיות הקורבן בסיפור הזה. היא אומרת בעצמה שיש לה גם אשמה, שהיא אינה מגיעה כדי "ללכלך" על אברהם, ושהיא לא מחפשת רחמים. אבל אחרי שנה שבה, לטענתה, היא הרגישה שהצד שלה נשאר מאחורי הקלעים בזמן שהסכסוך הפך למלחמה ציבורית, היא החליטה שהגיע הזמן שגם הקול שלה יישמע. וזה אולי הדבר המרכזי בסרט ששודר אתמול: זו לא ספיר שמבקשת מהציבור לרחם עליה. זו ספיר שמבקשת מהציבור להקשיב לגרסה שלה.
ספיר בורגיל ואברהם אקלום: בין התלונות, הפרידה והמלחמה הציבורית
יש משהו לא פשוט בלצפות בסרט של ספיר בורגיל. לא פשוט, קודם כל, כאישה. כשאישה מספרת על מערכת יחסים שבה הרגישה לכודה, נשלטת, מאוימת או פגועה, האינסטינקט הראשוני שלי ושל נשים רבות, הוא להאמין לה. לא משום שנשים תמיד צודקות, ולא משום שגברים תמיד אשמים, אלא משום שאנחנו מכירות מקרוב מדי את המקומות שבהם נשים חוששות לדבר, את המחיר שהן עלולות לשלם כשהן כן מדברות ואת התחושה שאולי אף אחד לא יאמין להן. ולכן גם קשה לי מאוד לשמוע את הסיפור של ספיר ולחשוב שהיא המציאה מתוך רצון לנקום באברהם אקלום.
אני לא רואה שום סיבה שספיר תלך למשטרה ותתלונן על בעלה מתוך נקמה. נקמה על מה? מה בדיוק היא אמורה להרוויח מזה? להפוך את החיים שלה לסיוט תקשורתי, להיחשף, להתמודד עם המשטרה, עם עורכי דין, עם בית הדין ועם כותרות במשך שנה שלמה רק כדי לפגוע באדם שהיה ועדיין בעלה?
ספיר בורגיל ואברהם אקלום: כשיש שני אנשים בסיפור, יש גם שני צדדים
אני לא קונה את ההסבר הפשוט הזה. אבל כאן בדיוק מגיע החלק החשוב: זה ששמענו את הסיפור מנקודת המבט הכואבת של ספיר, לא אומר שאני או אף אחד מהצופים יודעים מה באמת קרה שם בחדרי חדרים. כי בסוף, אנחנו לא היינו שם. בסרט של ספיר קיבלנו רק את הצד שלה. קיבלנו את הכאב שלה, את התחושות שלה, את הזיכרונות שלה ואת הפרשנות שלה לשנה הקשה שעברה עליה. וצריך להקשיב לה. בהחלט צריך להקשיב לה. אבל לצד ההקשבה, צריך לזכור שמדובר בסכסוך בין שני אנשים, וכשיש שני אנשים בסיפור ,יש גם שני צדדים.
אברהם מציג תמונה אחרת לחלוטין. אברהם טוען שהכל הכפשות בגלל סכסוך כספי. עורכת הדין שלו טוענת שהטענות שהופנו כלפיו שקריות, שהתיקים נסגרו ושבסופו של דבר לא הוגש נגדו כתב אישום. אלה טענות שראוי לשמוע גם אותן. ופה אני חושבת שהבעיה המרכזית של הסרט אינה בהכרח ספיר. היא דווקא בפלטפורמה.
"זו האמת שלי" לא חייבת להפוך ל"אמת היחידה"
ספיר ואברהם הכירו ב"האח הגדול", בפלטפורמה של רשת 13. הם התאהבו שם, נישאו אחרי שיצאו משם, הפכו לזוג מוכר, והחיים האישיים שלהם הפכו במידה רבה לחלק מהסיפור הציבורי שלהם. אבל כשהכל מתפרק, יש משהו בעייתי בכך שהפלטפורמה מעניקה במה נרחבת לסיפור של צד אחד, בזמן שהצד השני מנהל את המאבק שלו ברשתות.
זה לא אומר שלא צריך לשדר את הסרט. להפך. לספיר יש זכות מלאה לספר את הסיפור שלה. היא שתקה זמן רב, לדבריה, במשך תקופה ארוכה, בזמן שהרגישה שהצד השני מדבר ברשתות. מותר לה סוף סוף לומר: זה מה שאני עברתי. זו האמת שלי. אבל צריך להיזהר מאוד מהמקום שבו "זו האמת שלי" הופך אצל הצופה ל"זו האמת היחידה".
גם חשוב לזכור שהסגירה של התיק מחוסר ראיות היא נקודה שצריך להציג בזהירות. תיקים רבים נסגרים מחוסר ראיות, וסגירתם היא לא מוכיחה שאירוע מסוים התרחש, והיא גם לא מוכיחה שהוא לא התרחש. אני לא יודעת איפה האמת. אני לא יודעת אם היא נמצאת בצד של ספיר, בצד של אברהם, או איפשהו באמצע , כמו שקורה לא פעם במערכות יחסים שמתפרקות בצורה כל כך קשה.
אף אחד לא מנצח כשהחיים הפרטיים הופכים למלחמה ציבורית
אני כן יודעת דבר אחד: ספיר עברה תקופה קשה ומורכבת. את זה אי אפשר לקחת ממנה. יכול להיות שמנקודת המבט של אברהם, גם הוא עבר שנה קשה ומורכבת, ושגם הוא מרגיש שנעשה לו עוול וכעת הוא נלחם כדי להוכיח את חפותו הציבורית. ובשלב הזה, אולי הגיע הזמן ששניהם יורידו פרופיל. לא בשביל התקשורת. לא בשביל הקהל. לא בשביל עוד סרט, עוד פוסט, עוד הקלטה או עוד כותרת. בשביל עצמם.
כי בסופו של דבר, אף אחד לא מנצח במלחמה שבה החיים הפרטיים הופכים למופע ציבורי. לא ספיר, לא אברהם, ולא האנשים שמסביבם שנאלצים שוב ושוב לבחור צד. אני מאחלת לספיר שתמשיך בחייה ותגשים את חלומה שלה להיות אמא. אני מאחלת לאברהם שיוכל שיוכל גם הוא להמשיך הלאה ולמצוא את האושר שלו.
והכי חשוב - אני מאחלת לשניהם שהסיפור הזה ייגמר. לא בכותרת האחרונה. לא בפוסט האחרון. לא בעוד הקלטה. אלא ביניהם. כי אחרי שנה כל כך קשה, אולי הדבר הכי נכון ששניהם יכולים לעשות הוא פשוט להפסיק לתת למריבה הזאת עוד במה, ולתת לעצמם, סוף-סוף, אפשרות לפתוח דף חדש.
אברהם אקלום לא מסר את תגובתו לשידור הסרט ולתכנים שהוצגו בו.
