טור דעה: שישי בלילה, אחרי המהדורה. זו השעה שבה מחליטים אם לעבור לנטפליקס או לתסריטי החלומות של שבת. בשולי הפריים-טיים אני מוצאת את רן דנקר, אלי סטין, עומר נודלמן, אלמוג בוקר ועינב בובליל בפאנל החדש של אסי עזר. 'מי רוצה להתחיל?' בקשת 12, תוכנית ראשונה, והנושא, חרדות. מי לא מכירה את זה מקרוב, או לפחות מכירה מישהי שכן? ובכל זאת, אנחנו עדיין לא מדברות על זה מספיק.
התקפי חרדה מלווים אותי בעקשנות מאז שהאסטרוגן שלי הלך לאיבוד. דופק מהיר, מחנק, אין אוויר בריאות, כפות ידיים לחות. הזעה מוגברת. לפעמים נדמה שהגוף שלי כולו מתגייס כדי לשכנע אותי שמשהו נורא עומד לקרות. כל יציאה מהבית הופכת לפרויקט שדורש תכנון מוקדם. שלא יהיו הפתעות, שלא אצטרך להסביר, שלא אצטרך למסך את עצמי כאילו הכול רגיל, כאילו אני לא רוצה יותר מהכל, לחזור הביתה.
ואז באה תוכנית טלוויזיה ומניחה על המסך את כל מי שהפכתי להיות. בובליל מעולם לא נראתה חשופה כל כך. הסרתי בפניה את הכובע, דווקא משום שנדמה לפעמים שהיא עצמה המציאה את ז׳אנר החשיפה. מלכת הריאליטי הבלתי מעורערת, זו שראינו ממנה כבר כמעט הכול, הראתה הפעם משהו אחר לגמרי.
בלי פרובוקציות ודרמות שהיא יודעת לספק לביצה המקומית, היא סיפרה על שנים של כאב שהופנה כלפי פנים. על הילדה שהייתה בכיתה ח׳, עינב השמנה והשונה, שלא ידעה לאהוב את עצמה. על הפגיעה העצמית ועל השנים שבהן צבטה את עצמה במקומות שאיש לא ראה. עשתה לעצמה חורים בגוף. היה משהו מטלטל בפער שבין האישה המוכרת מהמסך לבין הילדה שבקעה מקולה. היא סיפרה על זה בחיוך, בלי טיפת מבוכה, ושיתפה פגיעות שאף סרטון שלה ברשתות לא חשף.
ואיזו דרך עשינו. אמה של בובליל הייתה מתחפשת לקראת ביקורים אצל הפסיכיאטר, חובשת פאה כדי שלא יזהו אותה ליד המרפאה, ומקבלת טיפול וכדורים תחת שמה של גיסתה. שאף אחד לא יידע. שלא יגידו. שלא יתייגו. והנה הבת שלה יושבת בפריים-טיים ומדברת על חרדות. מפאה לפריים-טיים, ועדיין צריך אומץ.
גם יתר המשתתפים נתנו מילים לתחושות שמי שסובלת מחרדה מזהה מיד. דנקר סיפר איך בשיא ההצלחה, בגיל 22, הרגיש שהוא עומד למות. ביטל חוזים אישיים, הפסיק לצאת מהבית, להיפגש עם חברים, הרגיש שהוא גוסס. עזר דיבר על כדור שלג מתגלגל שאיים להתרסק עליו אם לא יטפל בעצמו, וסיפר על התקופה שבה החרדה כילתה אותו עד ששערו נשר.
דנקר דיבר גם על הפחד להפוך לנטל עבור החברים. לפעמים גם אנשים שאוהבים אותנו מאוד, לא מבינים איך משהו שאי אפשר לראות בעיניים, מנהל כל כך הרבה מהחיים שלנו. הזדהיתי עם הפחד המשתק שאולי לא אהיה האדם שרציתי להיות, בת הזוג שדמיינתי, החברה שאפשר לסמוך עליה. הפער בין מה שהראש יודע למה שהגוף מרגיש הוא אחד הדברים המתישים בחרדה. את יכולה לדעת שאת בטוחה ובכל זאת להרגיש בסכנה. להבין בדיוק מה קורה לך ובכל זאת לא להצליח לעצור את זה.
אין לי אשליה שתוכנית טלוויזיה תעלים את החרדה, או תגרום לעולם להבין אותה מחר בבוקר. אבל 'מי רוצה להתחיל?' עשתה משהו חשוב, היא הרימה מסך מעל מה שרבות מאיתנו מתאמצות כל כך להסתיר. הפאה של אמא של בובליל והישיבה של בתה מול המצלמות הן שתי גרסאות לאותו הסיפור. בראשונה אישה מחביאה טיפול, ובשנייה, אישה מספרת על החרדה שלה בגאווה ובלי מבוכה למדינה שלמה.
בובליל החלה טיפול רק לפני שנה. לאט לאט היא לומדת לחבק את הילדה הקטנה והשונה שהייתה וזה בעיניי, לב הסיפור. אין כאן סיפור התגברות, אלא דרך התמודדות. ואנחנו צריכות יותר רגעים כאלה על המסך. לא כדי להפוך כאב לתוכן בידורי, אלא כדי להזכיר למי שמתמודדת, שהיא לא לבד, כן, גם בשישי בלילה, כשהשבוע נגמר ואנחנו רק רוצות להתקלף ממנו. לפעמים, דווקא ברגעים האלה, כדאי להיזכר שאנחנו לא חייבות תמיד להעמיד פנים שהכול בסדר. לפעמים זה לגמרי בסדר, כשלא בסדר.
