עמית פרקש כותבת על אחיה שנפל: "החור בבטן רק הולך וגדל"

פרקש - בת למשפחה עם שלושה ילדים, שנולדה בקנדה ועלתה לארץ - כיום כבר בת 27, אך היא היתה בת 17 בלבד כאשר קרה הנורא מכל ואחיה הגדול, ששימש כטייס אפאצ'י בצה"ל, נהרג במהלך המלחמה שהתרחשה בגבולה הצפוני של ישראל. כמעט עשור אחר כך, היא משתפת את החוויה האישית שלה במכתב שפרסמה ברשת, אותו הקריאה גם במהלך טקס יום הזיכרון בקונסוליה הישראלית שבאטלנטה.

"גדלתי במשפחה מושלמת: אמא, אבא, אח גדול ואחות קטנה. לא חסר לנו דבר. גדלנו ליד הים, באוויר הפתוח למרגלות הדיונות החמות של הים התיכון. ההורים העניקו לנו אינסוף אהבה, תשומת לב, חינוך ולימדו אותנו אהבת הארץ מהי", כתבה פרקש, "כשהגעתי לגיל 16, אחי הגדול, תם, שבדיוק סיים קורס טייס והתקבל לאחת טייסות החשובות בצבא ההגנה לישראל. אני זוכרת איך התגאיתי בו וכמה שמחתי בשבילו ואיזו גאווה גדולה הייתה בבית שלי. כולנו ידענו כמה תם עבר כדי להגיע לרגע הזה. אני זוכרת שבטקס הסיום של תם אמא שלי הכינה שלטים ענקיים, שתפסו את רוב המקומות בקהל, וכולנו צעקנו את שמו והתרגשנו עד דמעות. אני לעולם לא אשכח את היום הזה, שכולנו היינו בו ביחד".

"כשנתיים לאחר שתם סיים את הקורס וכבר שירת כטייס בצבא קבע, תם ובת זוגו, רעות, תכננו לטוס לחופשה בטורונטו, כדי שתם יוכל להכיר לרעות את המקום שבו נולדנו. אבל הטיסה הזאת לא יצאה לפועל. ב-12 ביולי 2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה. התכנית של תם ורעות השתנתה בן רגע, ותם נקרא להישאר בארץ ולהילחם. המלחמה ארכה ארבעה שבועות, בהם נהרגו 121 חיילים ו-44 אזרחים. 

"תם, ששימש כטייס אפאצ'י, עבד ללא הפסקה, כמעט ללא שינה והיה מתוסכל מהמצב הקשה שישראל הייתה נתונה בו. לא ראינו את תם במשך שבועיים ודאגנו לו מאוד. ובעיקר התגעגענו. כמה ימים לפני שתם נהרג, שחררו אותו הביתה ללילה אחד כדי לנוח ולהתאוורר. זו גם הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. אני זוכרת שהסתכלתי עליו וראיתי שעובר עליו משהו, וידעתי שכל המצב הזה מאוד קשה לו ושהוא מאוד מנסה להסתיר את זה בשבילנו. כדי שאנחנו לא נהיה עצובים. אני זוכרת את ארוחת הערב שבה ישבנו כל המשפחה בפעם האחרונה. שתינו, צחקנו והעברנו חוויות.

"תם היה גדול ממני ב-6 שנים וכל מה שרציתי זה שהוא יתגאה באחותו הקטנה. ובכל זאת, עברתי טסט ראשון והוא שני- אז נראה לי שזה עשה את העבודה. בדיוק יום לפני כן, קיבלתי את רשיון הנהיגה שלי. תם רצה לנסוע לקנות סיגריות ואני קפצתי על ההזדמנות להיות הנהגת האישית שלו. כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותו ורציתי שיהיה לנו רגע משלנו, כשהוא הנהג המלווה שלי ואנחנו מנהלים את השיחה האחרונה שלנו.

"כשחזרנו הביתה, תם הלך להיפגש עם חברים ואני הלכתי להיפגש עם חברות. אני זוכרת שהוא עמד במטבח והסתכלתי עליו. והייתה לי תחושה מוזרה, כל כך רציתי לחבק אותו אבל התביישתי. לא יכולתי לדמיין שזו תהיה הפעם האחרונה שאני אראה אותו. באותה שבת, תם בילה עם כל החברים שלו. הם היו בבריכה, עשו על האש, ניגנו בגיטרה כמו שתם כל כך אהב. הוא היה מאושר. מאושר לכמה שעות".

"שמעתי את הקול שלה - ידעתי שקרה משהו"

אז, הגיע היום ששינה את חיי משפחתה של פרקש לבלי היכר. "יומיים לאחר מכן, ב-24 ביולי, תם יצא למשימה מבצעית ובדרך חזרה משטח האויב הייתה תקלה במסוק האפאצ'י שלו, ותם וצביקה לופט, הטייס שהיה איתו על המסוק, נהרגו בתוך שטח ישראל על גבול לבנון. אני זוכרת את אותו הבוקר כאילו זה היה אתמול. ישנתי אצל חברה ופתאום הטלפון צלצל. חברה אחרת שאלה אותי אם שמעתי שהתרסק מסוק, אז השבתי לה שכן אבל אני חשבתי שהיא מדברת על מקרה שקרה כמה ימים לפני כן. ואז היא הסבירה לי שהתרסק מסוק נוסף הבוקר. קמתי בבהלה אבל היה לי ברור שזה לא תם. תם לא יכול למות. תם חזק. לא האמנתי שיכול להיות שאח שלי לא יהיה עוד. התקשרתי ישר לאמא שלי כדי לברר מה קורה. איך ששמעתי את הקול שלה - ידעתי שקרה משהו. היא ישר שאלה אותי אם אני רוצה לבוא הביתה. אמרתי לה שכן, לא שאלתי יותר מדי שאלות. אני זוכרת שירדתי למטה ופגשתי את חברה שלי ואת אמא שלה, והיא הציעה לקחת אותי הביתה. בדרך הביתה, שאלתי את האמא אם היא חושבת שאני צריכה לבטל את העבודה הערב. אז היא אמרה לי שלא, שהכל יהיה בסדר. אבל תחושת בטן קשה אמרה לי שמשהו קרה. הרגשתי התכווצויות.

"כשהגעתי הביתה, ראיתי את אמא שלי ואת החברות שלה יושבות בסלון, כאילו מחכות שמישהו יבוא להגיד להן. אבל אני הייתי אופטימית. אמרתי, אולי הוא פצוע? אולי זה לא הוא? אולי הוא פשוט לא עונה כי אסור להם להגיד מי זה כרגע? האמנתי שתם חי. ירדתי לחדר, הסתובבתי שם במשך כמה דקות חסרת מנוחה, כשלפתע שמעתי את זעקתה של אמא שלי מלמעלה. רצתי במהירות ופגשתי בחיילים שבאו להודיע לנו שתם נהרג. אני זוכרת שממש נפלתי", שחזרה. "הרגשתי כאילו אני לא יכולה להחזיק את הגוף שלי יותר. באותה שנייה ניסיתי להתאפס, מכיוון שאבא שלי היה בנסיעת עבודה בחו"ל, וידעתי שאני צריכה להיות חזקה בשביל אמא שלי ובשביל אחותי הקטנה. חיבקתי את אמא שלי, הסתכלתי לה בעיניים, ואמרתי לה שיהיה בסדר. מאיפה ידעתי שיהיה בסדר? מאיפה ילדה בת 17 מוצאת את הכוחות להגיד לאמה שיהיה בסדר? הרי גדלתי בעולם מושלם שבו יש לי משפחה מושלמת, שהייתי בטוחה שאני מוגנת ושמורה וששום דבר לא יכול לפגוע בי. ופתאום אח שלי מת. כנראה שלא הבנתי אז את גודל הכאב שאיתו נצטרך להתמודד יום יום כל חיינו. אבל ידעתי שמעכשיו אני האחות הבכורה ושיש לי תפקיד משמעותי שתם הוריש לי.

"באותו יום הגיע אלינו הביתה יפתח קרז'נר, בן של חברים טובים שלנו, שהוא מוסיקאי. כשראיתי אותו ישר ביקשתי ממנו שיכתוב שיר על תם. הוא היה נבוך אבל התרגש מאוד והבטיח שיעשה זאת. למחרת, הוא הגיע אלינו הביתה והשמיע לי בחדר שלי את השיר שכתב על תם, "מיליון כוכבים". הוא אמר לי שכשארגיש מוכנה אנחנו נקליט אותו ביחד. מכיוון שהמוסיקה הייתה החיבור האמיתי ביני לבין תם, הרגשתי צורך אדיר להקליט את השיר כבר לקראת ההלוויה כי רציתי להיפרד מתם במוסיקה. למרות שהרגשתי פיזית לא טוב, היה לי חשוב לנסוע ולהקליט את השיר, כי ידעתי שאני לא אהיה מסוגלת לשיר את זה ב-live בהלוויה.

"בהלוויה של תם היו כ-3000 איש. כל כך הרבה אנשים אהבו אותו ואת המשפחה שלנו ובאו לחלוק איתו את הכבוד האחרון. באותה הלוויה הושמע בפעם הראשונה "מיליון כוכבים". כולם מאוד התרגשו, וגם אני. הרגשתי שתם שומע את הקול שלי. בהלוויה הייתה שדרנית רדיו שמאוד אהבה את השיר וביקשה להשמיע אותו ברדיו. כעבור כמה ימים "מיליון כוכבים" הפך לשיר המזוהה ביותר עם מלחמת לבנון השנייה ואני ותם הפכנו לסמל לאומי בעקבות השיר.

"בהתחלה לא ידעתי איך להתמודד עם זה, מכיוון שפתאום הכאב הפרטי שלי הפך להיות ציבורי והרגשתי שזה לא שייך לכולם. שזה שייך לתם ולסיפור שלנו. אבל כשראיתי את כל התגובות של האזרחים ושל המשפחות השכולות האחרות, הרגשתי שזו מעין שליחות וכנראה שהשיר הזה לא קרה סתם, והוא נועד לאחד את המשפחות השכולות ולתת להן להרגיש שיש עוד אנשים כמותם, שחווים את הסבל הנוראי הזה. עד היום, "מיליון כוכבים" מושמע בתחנות הרדיו בישראל בימי זיכרון, כסמל למלחמת לבנון השנייה. 

"אוהבת אותך, ומצטערת אם לא אמרתי את זה מספיק"

"כיום, כמעט עשור לאחר שתם נהרג, אני משתדלת להמשיך בחיי, לקיים חיים שמחים ומאושרים לצד השכול ולהגשים את כל החלומות שלי, וגם קצת את של תם. ההורים שלי, המדהימים והחזקים, החליטו שהם לא רוצים לזכור את תם כאובדן נורא, אלא כבן אדם שמח, מאושר, שחי את חייו עד הסוף. הם בחרו בחיים של תם ולא במוות. להנציח ולהזכיר אותו כבן אדם שאהב את החיים, שאהב את המדינה, שאהב אנשים, שאהב את העולם.

"באזכרות של תם אנו מתאספים כולנו בבית הקברות, שרים שירים שהוא אהב, של הביטלס וסיימון וגרפונקל, מנגנים בגיטרה שלו ומפריחים בלונים. לאחר מכן כולם מגיעים אלינו הביתה, הבית שבו תם גדל, ומקיימים ערב שירה שמח עם המוסיקה שתם כל כך אהב, עם האלכוהול שהוא אהב לשתות, עם האוכל שהוא אהב לאכול ועם כל האנשים הכי קרובים אליו. בחרנו לא להישבר, לא ליפול ולא לוותר. ידענו שתם היה רוצה שנמשיך. גם בשבילו. בימי זיכרון, באזכרות וגם ביום יום החברים של תם ממשיכים ללוות אותנו לאורך כל השנים, והם הפכו לחלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו.

"לפעמים שואלים אותי, האם זה נעשה קל יותר עם הזמן? ואני תמיד עונה שככל שהזמן עובר, החור בבטן הולך ונהייה גדול יותר. החוסר נהייה משמעותי יותר, וככל שאני מתבגרת אני מבינה כמה שתם חסר לי", היא משתפת. כל כך הרבה אירועים משמעותיים בחיי, שאני מרגישה שהוא פספס. התגייסתי לצבא, הגשמתי את החלום שלי להיות שחקנית, להצטלם לסדרות ולסרטי קולנוע, שתם ידע כמה רציתי את זה כל חיי. הייתי רוצה שהוא יהיה לצדי בכל כך הרבה רגעים. קשה לי לדמיין שהוא לא יהיה נוכח בחתונה שלי, ביום מן הימים. קשה לי לדמיין שהוא לא יכיר את הילדים שלי. ומה היה אילו הוא היה מתחתן, במה הוא היה עובד, כמה ילדים היו לו... הוא חסר לי. אבל אני בטוחה שהוא מלווה אותי כל יום, שולח לי סימנים, אוהב אותי מרחוק ושומר עליי מלמעלה.

"ולך, תם, אני רוצה להגיד שאני אוהבת אותך, ואני מצטערת אם לא אמרתי את זה מספיק כשהיית עוד בחיים. אני גאה בך על מי שהיית ושמחה שהיית חלק מהחיים שלי, גם אם זה היה רק ל-17 שנה. תודה על שאתה גורם לי גאווה כל יום, להגיד שאני אחותך, על הבן אדם המדהים שהיית, ועל המורשת החד פעמית שהשארת לנו פה".