נס חנוכה אמיתי. כפי שקראתם כאן לא פעם בעבר, בין הזמר והאומן הרומנטיקן, שימי תבורי, ואמרגנו לשעבר, יואל בן אמו, מתנהל סכסוך עקוב מדם ומלחמה בלתי נגמרת במשך שנים רבות. בשלבים מסוימים גם גלשו השניים לאיומים בתביעות הדדיות, תלונות, השמצות ומה לא. כשנר ראשון של חנוכה הודלק, החליטה ליאורה לכנס את הנצים לסולחה, ובשיחת ועידה שנערכה בין זכרון יעקב (המגשרת ליאורה) - תל אביב (שימי ויהודית) ופריז (בן אמו) נפלו השניים (מטאפורית כמובן) זה על צווארו של זה באהבת חינם. תבורי התעקש להציב תנאי מוקדם לסולחה, שבן אמו יתנצל אישית בפני יהודית על הכינוי "מכשפה", וגם המכשול הזה הוסר. להלן השיחה ההיסטורית.
יואל, יש לי הפתעה על הקו, חבר שלך שימי. דברו, הייתם חברים הרבה שנים.
שימי: "מה נשמע, יואל?".
יואל: "שימי, איזו הפתעה".
שימי: "כן, מי שעשתה את ההפתעה זו ליאורה״.
יואל: "שימי, אתה יודע שאני אוהב אותך 30 שנה. עד היום לא הבנתי מה עשיתי לך. אתה צריך לדעת שאני לקחתי פשוט את הצד של הילדים. דיברתי עם הילדים שלך כדי לנסות לעזור. אין לי שום בעיה איתך. אני רוצה סולחה. ביטלתי את כל התביעות״.
שימי: "אני יודע. בגלל שאתה אוהב אותי יותר מדי אתה קלקלת. אם אתה רוצה לדבר איתי, או להשלים איתי, או להיות בקשר איתי, אתה חייב להתנצל בפני האישה הכי מקסימה בעולם, יהודית. אתה ראית אותה, ואתה ישבת איתנו בבית ולא היית צריך להגיד לליאורה שהיא מכשפה. כל המדינה אוהבת אותה, והיא אהבה גם אותך".
יואל: "אבל זה היה כבר".
שימי: "אז עכשיו מה שאני אומר זה שהוא צריך להתנצל כמו גבר ולהגיד 'סליחה שאמרתי את זה, אולי נפלט לי והייתי עצבני'. צריך להיות גבר".
יואל: "שימי, על מה אתה רוצה שאני אתנצל? גם היא אמרה. אתה צריך להבין אותי. היא אמרה, אני הייתי בשוק, שהיא הבת של מרצ'לו מסטרויאני ושל סופיה לורן".
שימי: "עזוב מה היא אמרה".
יואל: "אבל היא אמרה את זה".
ליאורה: יאללה, חנוכה עכשיו, עושים שולם וסולחה.
שימי: "זה מה שאני אומר. יואל, בוא תגיד שלום ליהודית וזהו".
יואל: "אני לא אומר כלום. שימי, אני מאוד שמח לדבר איתך. אני אוהב אותך. אני לא מצטער על שום דבר, סליחה, ליאורה. מספיק להגיד לי את זה, אני לא ילד קטן. אני אומר שאני משלים איתה, וזהו, נגמר. מה אני תינוק? אני אומר לך שתחיה עד 120 שנה, אתה ואיתה ביחד. שיהיה טוב, העיקר שאתה נהנה ובסדר. מה אכפת לי הכל?".
שימי: "אני מת עליה, וזה לא יעזור לאף אחד".
ליאורה: בואו תנסו לשים את הכל מאחור. יואל, אתה לא יכול להצטער אם היא נפגעה?
יואל: "כל פעם את אומרת את זה. מה אני צריך לעשות".
שימי: "אתה צריך להרים לה טלפון ולדבר איתה, להצטער על כל מה שקרה. וזה הכל".
יואל: "להצטער על מה?"
ליאורה: שימי, תסביר לו.
שימי: "אמרת לליאורה שהיא מכשפה".
יואל: "סליחה, המילה הזאת זה לא אני".
שימי: "עזוב, אתה כתבת לה בוואטסאפ".
יואל: "אתה יודע שאני לא מדבר טוב עברית".
ליאורה: יואל, תגיד לה שאתה מצטער וזהו.
יואל: "אני משלים איתה. זה מה שאני אומר. אין לי שום דבר, דף חדש. נגמר הסיפור".
שימי: "תגיד לה שאתה מצטער".
יואל: "מספיק, מה אנחנו בבית משפט פה?".
ליאורה: שימי, תן לי רגע את יהודית.
יהודית: "היי ליאורה, חג חנוכה שמח".
ליאורה: תגידי שלום ליואל.
יהודית: "חג חנוכה שמח, יואל".
יואל: "חנוכה שמח. תרגישי טוב והרבה בריאות".
יהודית: "שהילדים שלך יהיו שמחים בחיים, אמן. ויגדלו ויהיו לתפארת מדינת ישראל. שאלוהים ייתן לך זוגיות טובה ואהבה, אמן".
יואל: "יהודית, אני מאחל לך הרבה בריאות, בריאות לילדים שלך וכל מה שאת רוצה בחיים".
יהודית: "תודה. מה שהיה מת, לא משנה. אנשים טועים בדרך. אני טועה בחיים, כל אחד טועה. אנחנו בני אדם. אתה היית הרבה שנים חבר של שימי ואני מאוד שמחה, שהלוואי ובאמת תבוא לבקר אותנו ותשב איתנו. באמת, אנחנו גרים פה בתל אביב, אם אתה בארץ, אתה מוזמן לכוס קפה. ורק נתפלל שהכל יהיה טוב".
יואל: "חנוכה שמח. שיהיה טוב בשבילך וגם בשביל שימי. עד 120".
יהודית: "אנחנו מאושרים, אנחנו נלחמים על החיים של הילדים".
יואל: "אמן, שיהיה הרבה בריאות לילדה שלך".
ליאורה: אז אתם חברים עכשיו.
יהודית: "כן, כל הכבוד לליאורה. באמת, איזו מותק. אין הרבה אנשים כמוך בעולם. אוהבים שלום ולא סכסוכים".
ליאורה: תגידי לשימי שמבחינתך זה בסדר.
יהודית: "אני אדבר איתו. יואל, הוא אוהב אותך".
שימי: "יואל, שאלוהים ייתן לך בריאות. הרבה בריאות. נשכח מהכל".
