כשהסטייליסטית ליאת אשורי ובן זוגה החליטו להביא ילד לעולם, הם לא תיארו לעצמם שזה יהיה כל כך קשה. שנים מתישות של טיפולי פוריות הסתיימו בשבוע שעבר, כשבזרועותיה של האם הטרייה הונחה לונה. יממה אחרי שהשתחררה מבית החולים, היא מספרת על הדרך הארוכה עד הגשמת החלום בגיל 44: "מבחינתי לא הייתה אפשרות שזה לא יקרה. כשבישרו לי על ההריון, זו הייתה הפעם היחידה שבה הרשיתי לעצמי לבכות מאושר"
"ידעתי שאהיה אמא. ידעתי גם שיש אלוהים. מבחינתי לא הייתה אפשרות שזה לא יקרה, גם אם בסופו של דבר הייתי מאמצת ילד", אומרת הסטייליסטית ליאת אשורי, שבשבוע שעבר, בגיל 44, ילדה בת בכורה. "אני רוצה לומר לנשים: אל תוותרו על החלום הזה. לכו על זה בכל דרך אפשרית. הטכנולוגיה מאפשרת זאת, ואנחנו חזקות הרבה יותר ממה שאנחנו יכולות לדמיין".
זה לא המסר היחיד של אשורי לנשים, בעיקר לאלה המתקרבות לגיל 35. "אם אתן עדיין לא יודעות מה אתן רוצות, או שאתן עדיין מחכות לזרע של האביר על הסוס הלבן - תשאבו בינתיים ביציות", היא ממליצה. "זה יכול לחסוך לכן אחר כך שנים של סבל רגשי. טיפולי פוריות גובים זמן, הרבה כסף והמון עוגמת נפש".
אני תופסת את אשורי בזמן שבתה לונה ישנה. רק שלשום היא חזרה לביתה בתל אביב אחרי ניתוח קיסרי. לשמה של הילדה, שפירושו בספרדית ירח, התחברה אשורי מיד. "אני אוהבת את איך שזה מתגלגל על הלשון, ואני גם מאוד אוהבת את האור של הירח", היא מחייכת. לילות ללא שינה לא מפחידים אותה. "אני גם ככה לא טיפוס שישן הרבה", היא צוחקת ומספרת ש"המשפט שמרים אותי הוא שכולן עברו את זה. אני אחת כמו כולן ויהיה בסדר. הכל ילך וישתפר, גם אם עכשיו קשה. עדיין הגוף כואב, אין רגע פנוי, הנשמה מאוד מרוגשת, ההורמונים משתוללים, אבל השמחה גדולה. אני אוספת את עצמי, מרימה את הראש מעל המים ונושמת. גם אם אני קצת בוכה, לא נורא. לא מתים מזה".
בזכות האמונה ואסי
אשורי ובעלה, אסי נקדאי (41), הגשימו את חלומם להפוך להורים אחרי סדרה ארוכה של טיפולי פוריות. "התחתנו בשנת 2013 וניסינו מיד להיכנס להריון. זה לא עבד", היא מספרת. "די מהר הבנתי שאני צריכה ללכת לטיפולים, הבנתי שהגיל לא מיטיב עם הביציות. בהתחלה ניסינו הזרעות, אחר כך עברנו לטיפולי IVF, הפריה חוץ־גופית. בדרך היו גם כמה הריונות שלא צלחו".
איך התמודדת עם התהליך המתיש?
"או שאת נופלת, או שאת מחליטה לא ליפול. אין חצי הריון. במהלך כל תקופת הטיפולים הייתי בהמתנה מתמדת. קודם כל, כמה פעמים בשבוע בדיקות דם ואולטרסאונד למעקב אחרי הזקיקים. אחר כך שאיבת ביציות בהרדמה כללית, ואז ממתינים לראות כמה ביציות יצאו, אם בכלל. בשלב הבא מחכים לראות אם הביצית הופרתה, אחר כך מחכים להחזרה, ואז ממתינים שבועיים לראות אם נקלטתי. ואם כן, מחכים שההריון ישרוד לפחות שמונה שבועות, וגם אז את לא ממש בטוחה. לפעמים יש תחושה טובה יותר ולפעמים פחות טובה. אבל כל הזמן הייתי בהמתנה, בסטרס, לא רגועה ומקווה לטוב".
אשורי עוסקת בתחום הסטיילינג והאופנה זה 20 שנים. היא מעבירה הרצאות בתחום, וחוץ מלהלביש טאלנטים מתעשיית הבידור, גם עושה ייעוץ תדמיתי לכמה שרים וחברי כנסת. במהלך שנות הטיפולים, היא קיבלה החלטה לא לעצור את קצב העבודה המטורף. "כשהחלטתי שאהיה אמא, ידעתי שזה לא הולך להיות פשוט. הבנתי שבגלל האופי הפרקטי שלי ובגלל החיות שבי, הדבר שיגרום להצלחת התהליך הוא אך ורק אם אמשיך בשגרת החיים", היא מספרת. "בכל פעם שהייתי מאוד עסוקה, הבנתי שזה הדבר שגורם לי להמשיך לקבל כוחות למען הצלחת המטרה. הבנתי שאם אפסיק לעבוד ואצלול לדיכאון - כי הרי היו לי את כל הסיבות לכך - אפסיד פעמיים: גם את עצמי וגם את זה שהטיפול לא מצליח. כשהרופא אמר לי שאני צריכה קצת לנוח, ובעיקר כששמעתי מאנשים קרובים בעלי כוונות טובות שאני חייבת קצת להוריד הילוך, מצאתי את עצמי מתנצלת שאני עובדת. הסברתי לכולם שרק בהילוך גבוה לא אאבד את השמחה והתקווה שלי. העשייה נתנה לי את הכוח".
היו גם רגעי שבירה?
"בכל פעם שהתבשרתי שהטיפול לא הצליח, הדמעות בגרון חנקו אותי. זה יכול לקרות על סט צילומים, או מול האמן הכי גדול במדינת ישראל. ואז הייתי בולעת את הרוק ושואלת מתי אני יכולה להתחיל טיפול נוסף. ברחתי מהמחשבות והדחקתי. יש דברים ששווה להדחיק, ואחד מהם הוא הצלילה לצער, לרחמים עצמיים ולייאוש".
אנשים ידעו על הטיפולים שעברת?
"המשפחה שלי, אנשים הקרובים אלי בתעשיה והטאלנטים שאיתם אני עובדת ידעו, חיכו וקיוו. הם כל הזמן חיזקו אותי ואמרו שכל הכבוד שאני לא מתייאשת. הם עודדו ואמרו שתכף זה יקרה".
אסי נקדאי, הבעלים של מועדון "סליפרס" בתל אביב ושל "הוטל אלנבי", הוא בעלה השני. לפניו הייתה נשואה תקופה קצרה לסטייליסט גל אפל. "מהיום שהכרתי את אסי עלה בי הצורך להיות אמא", היא מספרת. "הוא נתן לי את הכוח הגדול ביותר בכל שלב. גם כשהייתי בלתי נסבלת עבורו, הוא תמיד היה שם בשבילי, מחבק ולא מתפרק, אפילו לא פעם אחת, ותאמיני לי שהייתי בלתי נסבלת. רק לידו יכולתי להרשות לעצמי להתפוצץ, כי היתר לא יבינו. אסי נתן לי המון תמיכה. אני גם אישה מאמינה. שומרת שבת, הולכת למקווה. האמונה חיזקה אותי במהלך הטיפולים".
ספרי על ההריון.
"אחרי שעשיתי בדיקת דם, התקשרו אלינו מהמעבדה ובישרו שזה הצליח. אני ואסי הסתכלנו זה לזו בעיניים ובכינו. זו הפעם היחידה שבה הרשיתי לעצמי לבכות מאושר. בכלל לא הייתי חרדה בהריון. ברוך השם, היה לי הריון קל. עבדתי עד יום לפני הלידה. צילמתי פינת צרכנות עם מנחם הורוביץ, וכל הזמן צחקנו שבטח אלד שם. כבר היה לי קשה לזוז, לנוע, אבל בכל זאת עשיתי את זה".
ילדה בשחור לבן
את בתה ילדה אשורי בשבוע שעבר. "יום לפני הלידה הרגשתי כאבים שאני לא מכירה", היא משחזרת. "התייעצתי עם ניבה קסטין, מיילדת בבית החולים ליס, והבנתי שאלו צירים. בלילה אסי ואני הגענו לבית החולים אבל לא הייתה פתיחה. חיברו אותי למוניטור, והתנועות של הילדה היו קצת איטיות. חוויתי 12 שעות של צירים, אבל לא הייתה פתיחה. בבוקר הגיעה אלי ד"ר רונית אלמוג, מומחית בגניקולוגיה, מיילדות ופריון. סנדרה רינגלר הכירה לי אותה. רונית ליטפה אותי והסבירה שבמקרה הטוב יהיו עוד עשר שעות עם צירים כאלה, ובמקרה הפחות טוב 20 שעות. היא המליצה לעשות ניתוח קיסרי, הסבירה את ההשלכות, את הסיכונים ואת ההחלמה, ואמרה שאבחר. שמעתי לעצתה. אמא שלי הייתה איתי בחדר הניתוח, ותוך רבע שעה הייתה לי תינוקת מדהימה".
מה הרגשת כששמעת את הבכי של התינוקת?
"היייתי מסוממת לגמרי. הסתכלתי בעיניים של אמא שלי, הסתכלתי עוד פעם על התינוקת, על ד"ר אלמוג ובכיתי. לקחו אותי להתאוששות. משם עברתי למחלקת יולדות א' החדשה ומדהימה, ופגשתי את פרופ' יריב יוגב, המנהל של ליס. כשעברה ההרדמה קיבלתי הרבה משככי כאבים, הייתי ארבעה ימים במחלקה ואחר כך עברתי לבייבי ליס, מלון היולדות של בית החולים. היו לי כאבים בלתי נתפסים, חולשה בגוף, מצב נפשי של התרגשות, בכי וצחוק לסירוגין, שינויים מאוד קיצוניים של מצבי רוח. התחלתי להיניק, אבל ראיתי שזה פחות מתאים לי".
הפרידה ממלון היולדות והחזרה הביתה לא הייתה קשה לאשורי. "אמא שלי ילדה את אחותי כשהייתי חיילת, כך שתינוקות זה לא משהו שזר לי", היא מספרת. "גם הודרכתי לא להקשיב לכל הוגי הדעות למיניהם, אלא ללכת עם התחושות שלי וכל מה אני עושה. היה לי חיבור עם הילדה מהרגע הראשון. בינתיים אני מקבלת הרבה מחיאות כפיים, ומי שמברך אותי על הלידה גם מברך על התעוזה ללדת בגיל הזה".
הטמפרמנט של אשורי קצת מקשה עליה להתרגל למונח חופשת לידה. "אני לא ממש מסוגלת לנוח ולא זקוקה לזה באמת", היא מחייכת. "למשל, כשהייתי בבייבי ליס היו ימי צילום לכמה תוכניות שאני מלווה: 'מה נסגר', 'גב האומה', והיה גם את אייל גולן במסיבת העיתונאים של 'גולדסטאר'. חוץ מזה, הייתה לאייל גם הופעה שהיה צריך להתארגן אליה. לכל תוכנית שאני מלבישה בה יש עוזר הלבשה קבוע שהוא המלביש בפועל. אז הכנתי מראש את הבגדים וכשהיה צריך הייתי יורדת למטה עם הטלפון ועובדת. אני עושה טלפונים גם למשרדי יחסי ציבור, שבלעדיהם אני לא יודעת מה הייתי עושה. כל האנשים מאוד עזרו, נתנו מענה זריז והבינו את המצב".
כרגע אשורי עדיין עם סיכות בבטן לאחר הניתוח. "אני יודעת שהדבר היחיד שעוזר להחלמה זה לזוז, לנוע ולא לשכב במיטה כמו בטטה", היא מחייכת. "אני גם לא באמת יכולה לשכב ולא לעשות כלום, כי יש לי ילדה בבית, שזה אומר תעסוקה 24/7".
הארון שלה כבר מלא בגדים?
"יש המון בגדים. החברים שלנו קיבלו הנחיות ברורות: אם קונים משהו לתינוקת, שזה לא יהיה בצבע ורוד אלא יותר לכיוון השחור ולבן. אותה הנחיה הייתה בחתונה שלי ושל אסי, שכל האורחים יגיעו בשחור־לבן. זו סגירת מעגל".
