כבר חודש ימים שנטע צ'רנר, התושבת היפהפייה של "2025", מככבת בריאליטי החדש של קשת 12 המשודר בימים שני, שלישי וחמישי. צ'רנר בת ה־27 הספיקה לבכות על המסך כמה פעמים ביום, הפגינה רגישות רבה כלפי תושבים אחרים והבינה את חשיבות הפן החברתי של המשחק לצד אסטרטגיה כלכלית. היא זוכה מדי שבוע לאהבת הקהל, שבוחר להעניק לה מענק כספי שמסייע לה להגיע לגמר הגדול.
רגע לפני שצ'רנר נכנסה לרחוב שנבנה במיוחד ביבנה, פגשתי אותה בחדר המלון שבו שהו המתמודדים. גם אז צ'רנר לא חסכה בדמעות כשסיפרה על חוויות מילדותה ועל ההתמודדויות שחוותה במהלך חייה הבוגרים. אז עוד זקפתי לעצמי הישג שהצלחתי לפתוח את לבה ולגעת בדיוק בנקודות הרגישות, אבל היום אני מבינה שבמקרה שלה, כל אחד יכול. "היו לי שתי חוויות מטלטלות שלעולם לא אשכח, שעיצבו את חיי והפכו אותי למי ולמה שאני היום", סיפרה לי.
האחרונה שבהן התרחשה רק לפני שנה. "הייתי מעורבת בתאונת דרכים קשה", היא מספרת. "נסעתי לדרום אפריקה לשבועיים במסגרת משלחת לבתי יתומים עם 40 מתנדבים שונים שלא הכרתי. רציתי להתנדב, לעזור. גיליתי שהילדים בדרום אפריקה לא עצובים כי הם לא מכירים משהו אחר, אז הם מסתפקים במה שיש להם. הכרתי מישהי נחמדה ובמהרה הפכנו לחברות, והחלטנו שאנחנו ממשיכות משם לטייל. קנינו כרטיס טיסה מקייפטאון ליוהנסבורג, שזה אחד המקומות הכי מפחידים בעולם. ראינו דברים לא פשוטים. בדיוק כשנחתנו, נרצחו בשדה התעופה שלושה אנשים. זו מדינת עולם שלישי, הכל מושחת שם. הנסיעה התחילה בפחד. שכרנו רכב והתחלנו בנסיעה. הכל הפוך שם, נוהגים בצד שמאל. גם אם יש לך רמזור אדום את יכולה לנסוע אם את מרגישה סכנה, אין שם חוקים, מערב פרוע. באיזשהו שלב הגענו לכביש ארוך, כמו כביש הערבה, עם שטחים פתוחים בצדדים. חברה שלי נהגה וברגע של חוסר ריכוז היא איבדה שליטה על הרכב ונצמדה לנתיב הימני. שנייה לפני שהתנגשנו ברכב שממול היא הסיטה במהירות את ההגה שמאלה. עפנו באוויר במהירות של 80 קמ"ש, התהפכנו ארבע פעמים עם הרכב. ראיתי את המוות לנגד עיניי, את כל החיים כמו בסרט נע מהיר. חיכיתי לבום ולאור הלבן של הסוף, זה היה הרגע הכי מפחיד בחיי".
מה קרה אחר כך?
"הייתי ערה לגמרי. הרגע הכי מפחיד היה שהבחורה שיושבת לידי מלאה בדם, כל החלונות מנופצים. פחדתי להסתכל עליה. לא ידעתי אם היא חיה או מתה. היה שקט ברמה שלא שמעתי בחיים שלי, שמעתי רק רעש של חול שנופל. לקח לי כמה שניות להתעשת, וישר יצאתי איתה מהרכב. אני זוכרת שהחזקתי את הכתף שלי מרוב כאבים. מקומיים עצרו לעזור לנו. שמחתי, רק שבמקום לעזור הם גנבו לנו את כל הכסף מהתיקים באוטו ואת הניידים. השאירו אותנו שם פצועות וברחו. אני זוכרת שהסתכלתי לשמיים ואמרתי לאלוהים תודה, תודה. זה נגמר בשבר בעצם הבריח, פלטינה וחמישה ברגים".
איך התאונה שינתה את חייך?
"זה מה שגרם לי להבין ש'חיים רק פעם אחת' זו לא קלישאה. ביומיום אנשים שומעים קלישאות ולא מתייחסים אליהן. זה שינה לי את כל התפיסה לגבי החיים. אני לגמרי חיה את הרגע ומאושרת מכל מה שיש לי".
מבצע סבתא
גם ההיזכרות באירוע השני שטלטל את חייה מביאה אותה לידי דמעות. "סבתא שלי הייתה האדם הכי קרוב אלי", היא מספרת, "וכששירתתי בצבא, התקשרתי אליה ולא נתנו לי לדבר איתה. כל פעם סיפקו לי תירוצים אחרים במשפחה, ורק אחרי חמישה ימים שלא הפסקתי לנדנד אמרו לי שהיא בכלא. סבתא שלי הייתה שוהה בלתי חוקית, ומשטרת ההגירה עצרה אותה. פתאום סבתא שלך בכלא עם 20 נשים פיליפיניות, היא בת 70 וכולן צעירות, והיא לא מבינה מילה, מדברת רק רוסית. זאת הזיה, אני משרתת בצבא, היא גרה פה כבר 18 שנה, אז איך אתם שמים את סבתא שלי בכלא? היה לי קשה מאוד. שבוע היא הייתה במעצר, והיינו צריכים לשלם לה כרטיס טיסה כדי שתחזור ללטביה. אסור היה לה להיכנס יותר לארץ, למקום שאליו התרגלה בשנים האחרונות. אחרי חמש שנים שניסתה להוציא ויזה לישראל לשווא, הסבתא האמיצה שלי קנתה כרטיס והגיעה לישראל בלי ויזה, ואיכשהו הצליחה לעבור את ביקורת הדרכונים. היא ביקרה פה חודש ימים וחזרה ללטביה".
אז את לא יהודייה?
"כיום אני כן. עברתי תהליך גיור לפני כמה שנים ואני יהודייה. הוריי עלו לישראל מלטביה כשאמא שלי הייתה בהריון, כך שנולדתי בישראל. גדלתי ברעננה ורוב החברים שלי היו מסורתיים, אפילו דתיים. גדלתי בבית שומר כשרות וחגים, ואז בגיל 13, אבא שלי בא אלי בפתאומיות ואמר לי שאני לא נחשבת ליהודייה. לא הבנתי מה זה אומר. קשה להסביר לילד. הרי נולדתי בישראל, למדתי תורה, שמעתי את סיפורי השואה, אני חוגגת את החגים, איך יכול להיות שאני לא יהודייה? למה אני שונה? מה אני? אמא שלי לא יהודייה ואבא שלי כן. אז מבחינת הנוצרים אני יהודייה, ומבחינת היהודים אני נוצרייה. אני לא פה ולא שם, לא שייכת לאף אחד".
אז מה עשית?
"הסתרתי את זה שאני לא יהודייה. התביישתי, לא רציתי שאף אחד יידע. אבל אז בגיל 16 היה לי משבר גדול. מישהו גילה שאני לא יהודייה ואמר לי שאני לא שייכת, ושאף אחד לא יתחתן איתי. אחרי שנים שהיינו עושים קידוש, פתאום הייתי יושבת בשולחן שישי והרגשתי שונה ולא שייכת. ואז, בגיל 20, החלטתי שאני מתחילה תהליך גיור. זה היה הדבר הכי מדהים שעברתי בחיי. מדברים על כפייה דתית, אבל אני יכולה להגיד לך שאני מאחלת לכל אחד לעבור את מה שאני עברתי. אצלי זה הגיע נטו ממקום טהור. החילוניים לומדים תנ"ך, אבל בגיור את לומדת המון ערכים ואיך להיות אדם טוב יותר, לא משנה מה הדת שלך. לא להלבין פני חברך ברבים, זה משפט שצריך ללמוד מהגן. לכבד מבוגר, לכבד את הוריך - יש המון ערכים חשובים שהדת מעניקה לך. במהלך הגיור הייתי דתייה, שמרתי שבת, התלבשתי בצניעות, הלכתי לכותל עם שכבות, בשישי הדלקתי נרות בזמן שהחברות שלי יצאו לבלות בתל אביב, אבל זה בא לגמרי ממקום טהור וטבעי ונהנתי מזה מאוד. אבל כמו שנכנסתי לזה מהר גם יצאתי מזה מהר, וכיום אני יהודייה לא דתייה. אני ממליצה לכל מי שנמצא במצב הזה ומתלבט, לעבור תהליך גיור. זה מדהים".
מראה מול הפנים
צ'רנר נולדה וגדלה ברעננה כאמור, וכשהייתה בת שנה הוריה התגרשו. אמה נישאה בשנית והביאה ילד לעולם, וכך גם אביה, שהביא לצ'רנר עוד שלושה אחים מנישואיו השניים. בגיל 13 שוב חוותה גירושים, כשאמה ואביה החורג פירקו את הנישואים. לדבריה, זה היה המשבר הראשון בחייה. "הילדות שלי התחלקה לשניים, לפני הגירושים ואחרי", היא מספרת. "עד גיל 13 הייתי תלמידה טובה, אבל בחטיבה אמא ואבי החורג התגרשו. ניצלתי את המצב שלי כדי לקבל הנחות והתחלתי לזלזל בלימודים. שבועות לא הייתי מגיעה לבית הספר, היו לי שבעה נכשלים והרשתי לעצמי להתנהג איך שבא לי עם המורים. לא באמת עברתי משבר, שיחקתי על זה כדי לקבל הנחות. ואז סגנית המנהלת אמרה לי 'נכון שהורייך התגרשו וכולם מבינים אותך, את יכולה לא להגיע, אף אחד לא יכעס. כולנו רגישים ומבינים שאת עוברת משבר, אבל אם לא תדאגי לעצמך אף אחד לא ידאג לך'. היא שמה לי מראה מול הפנים. מאותו רגע התחלתי לקחת את החיים שלי ברצינות, התחלתי לעבוד ולעזור בפרנסת הבית והפכתי לתלמידה מצטיינת גם ברמה החברתית".
איפה שירתת בצבא?
"הייתי מ"כית של תצפיתניות, לא ראיתי את הבית. אף אחד מהמשפחה שלי לא היה בצבא, ובגלל שעבדתי ופרנסתי את עצמי ובגלל בעיות ת"ש בבית, קיבלתי אישור לצאת ליומיות. עשיתי שירות מלא, והוא היה מדהים".
אז באה לתוכנית ממחסור כלכלי? זאת הסיבה לכך שאת גרה בגיל 27 אצל אמא?
"גרתי שנתיים בתל אביב ושתי החברות הטובות שלי התחתנו. נגמר לי החוזה בדירה ואמרתי שאני אחזור לאמא לתקופה קצרה עד שאמצא מקום אחר. אבל זה עשה לי ממש טוב ונעים להיות עם אמא, שהחלטתי להישאר. הרי גרתי עם אבא חורג, והיינו ואנחנו עדיין במצב כלכלי לא יציב. מגיל מאוד צעיר גדלתי בחוסר, והפכתי במהרה להיות עצמאית. מעולם לא קיבלתי ולא ביקשתי כסף מהוריי ועזרתי כשצריך. אבל אני לא רוצה לשחק על זה, לא רוצה להיכנס לתוכנית ולבוא ממקום של מסכנה. בסופו של דבר לכל אחד יש את המטען שלו וזה לא מעניין אף אחד".
המשחק מבוסס ברובו על כסף. איך תתמודדי?
"אני רוסייה סובייטית. כמו שאנחנו טובים במתמטיקה, אנחנו טובים בכסף. הכל צריך להיות במינונים הנכונים, בדיוק כמו בחיים. צריך לעבוד ולחסוך וגם חשוב ליהנות מהחיים, כסף זה לא הכל. את זה הבנתי בעקבות התאונה שעברתי".
נכנסת ל־"2025" כרווקה?
"אני רווקה כבר שנה וחצי. כל החיים הייתי במערכות יחסים, אבל הגעתי לשלב שאני לא רוצה עוד זוגיות, אני רוצה את הזוגיות בה"א הידיעה. אני רוצה למצוא את האחד כבר".
אם תפגשי בתוכנית מישהו שימצא חן בעינייך, יש סיכוי שתנהלי רומן על המסך?
"לא הייתי בסיטואציה כזו בשביל לענות על זה. אני מעדיפה לא להיות בקשר רומנטי בתוכנית, כי כשאת מכירה מישהו את מקדישה את כולך רק אליו. קשה לי להאמין שזה יקרה, אבל הכל יכול להיות. בכל מקרה אני אחזור להתחלה, לתאונה: חיים פעם אחת, מה אנחנו יודעים על החיים האלה? מה שיהיה, יהיה".
המראה שלך עורר קנאה אצל נשים אחרות?
"מה יש לקנא? אני ג'ירפה, מתנשאת לגובה 1.76 מטר, יש לי צוואר נורא ארוך. אנשים נוטים לחשוב שאני סנובית אבל אני בסך הכל חסרת ביטחון בגלל מה שעברתי בחיים. אני מודעת ליופי שלי אבל לא חושבת שאני משתמשת בו. אני רואה ביופי מגבלה. תמיד הייתי צריכה לבוא מלמטה, להתאמץ יותר מאחרות כדי שלא יחשבו שהשגתי משהו בגלל איך שאני נראית. אני תמיד מנסה שירגישו שאני בגובה העיניים, ולא סתם התיישבתי כל הראיון איתך על הרצפה. חברות טובות זה מצרך נדיר. קשה למצוא. כמו שקשה למצוא זוגיוות ומערכות יחסים, אין תחליף לחברה טובה. בדרך כלל מאוד קל לי עם בנות, אבל מעולם לא הייתי בדינימיקה כמו בתוכנית עם אנשים מאוד דומיננטים. זה אחד הפחדים שלי, ואני רק מקווה שתהיה לי שם חברה, שיאהבו אותי".
לאיזו נטע נחשף בתוכנית?
"אני מאוד חזקה אבל בעיקר מאוד רגישה לסביבה. קל לי להתחבר לסיטואציות. אני מבינה ללבם של אחרים, מנסה להוציא תמיד את הטוב. לא כי אני טובה, אלא כי החיים יותר קלים ככה. בגלל מה שעברתי אני יודעת להתאים את עצמי להרבה סיטואציות, ואני אזכיר לעצמי כל הזמן שבסופו של דבר, זה זמני, זה רק משחק".
