שדר האגדי, נסים קיוויתי, חגג השבוע בביתו בקיסריה יומולדת 94 יחד עם החברים הטובים, אלכס גלעדי, אמנון ברקאי, אהוד יערי, השדר יורם ארבל ואיציק גליקסברג, כולם כאחד יוצאי הערוץ הראשון בימיו הגדולים.
לקיוויתי רזומה עשיר מאוד בשידורי הספורט. ב־8 בינואר 2014 הוא זכה בעיטור על מפעל חיים בספורט. הוא היה זה ששידר ברדיו את השתתפותה של ישראל בפעם הראשונה במשחקים האולימפיים, בהלסינקי 1952. הוא גם שידר את הגמר ההיסטורי בריצת 100 מטר גברים בסיאול 1988 בין קארל לואיס ובן ג'ונסון, שנפסל אחר כך בשל שימוש בסמים. קיוויתי גם שידר את משחקה של נבחרת ישראל בכדורגל נגד נבחרת אוסטרליה, במוקדמות מונדיאל 1990, שבו הבקיע אלי אוחנה שער מרהיב, שנבחר כשער הישראלי החשוב ביותר בכל הזמנים.
המון מזל טוב, קיוויתי. איך חוגגים בגיל כזה?
“זו לא הייתה ממש חגיגה. ישבנו ושוחחנו והעלינו זיכרונות מהימים שלנו ועל המצב היום. אבל אני מבקש את סליחתך כי אני לא מתראיין הרבה שנים".
אולי תיתן לנו את הסוד לחיים ארוכים. רק לשדר ספורט ולא לעסוק בספורט?
“אין לי שום סוד. דווקא עסקתי המון בספורט, הייתי בזמנו אלוף הארץ בריצות קצרות וארוכות".
עדיין עושה ספורט?
“עכשיו רק במשחק צרפתי שנקרא פטאנק. אבל בשבועות האחרונים מסיבות כלשהן לא עסקתי בזה".
מהו השידור שאתה הכי גאה בו?
“היו לי מאות שידורים אולימפיים. אין לי משהו מסוים".
כולם היו בניי.
“בכל זאת היה לי שידור בלתי נשכח. זה היה שידור באולימפיאדת לוס אנג'לס. שידרתי את גמר הנשים בריצת 400 מטר, אבל השידור לא נקלט בארץ. לארץ הגיעה אחר כך קלטת הריצה וביקשו ממני לשדר בלי לראות. בטלוויזיה בארץ שידרו את ההקלטה ואני שידרתי מהזיכרון כאילו אני רואה אותו בלייב. בארץ זה התקבל כאילו שידור חי, אף אחד לא הרגיש בהבדל, ואני זכיתי להרבה מחמאות. אבל זה לא הוגן שסירבתי לדבר לעיתונאים אחרים וכאן דיברתי".
כי אני הכי נחמדה.
“נכון".
