חברים שלי שונאים אותי... טוב, קצת הגזמתי, אבל זה נכון להגיד שרובם חושבים שהשתנתי, ואני לא יכול להאשים אותם. באמת השתנתי! הסביבה שלי השתנתה בכל מובן אפשרי, התעסוקה שלי השתנתה, מנעד היעדים והשאיפות שלי השתנו. בתכלס, הגיוני שאדם ישתנה אחרי שהות של למעלה מ-100 ימים סגור בבית, כאשר העיסוק העיקרי של כל ״קדוש מעונה״ שם, הוא לשכנע את העולם שהוא הכי אמיתי ואיך הוא מגיש לכולם את הלב שלו על מגש, כשבתכלס - מדובר בהתנהגות נרקיסיסטית גרידא.
כמו שאתם יודעים יצאתי מבית "האח הגדול" עם זוגיות והיישר לחיים שונים ומתוקשרים, ופתאום אתה "נדרש" לנהל חיים נוספים באפליקציה חברתית שבה כמעט הכל נוצץ, יפה ונכון, אבל - כולנו יודעים שזה לא תמיד כך! אחרי הכל, מי ירצה להראות את ה"לא מושלם שלו?".
לפני הכניסה ל"אח" דברים היו פשוטים יותר, להתעורר בבוקר, לצאת לריצה, להתפלל, עבודה, אימון נוסף. מסכים שזה משעמם ומרובע, אבל עקבי ורגוע. לעומת זאת, הימים כרגע הפכו להיות מרוץ נגד הזמן ואתה מרגיש שצריך לנצל את האפשרויות שעלו לנגד עיניך, אחרי הכל - לכל פליט ריאליטי יש זמן מוגבל לנצל נכון את "דקות התהילה״ שלו. אז כן, יכול להיות שדברים קצת השתנו, אבל לא כל הנוצץ זהב הוא.
הדרישה והצורך לנהל חיים נוספים דרך הטלפון, כשבתכלס נובעים מהרצון לתשומת לב נוספת, טומנים בתוכם, כמו כל דבר בחיים, גם את הטוב וגם את הרע. היתרונות רבים! אתה באמת יכול לשתף אחרים עם הסיפור שלך, ולפעמים אפילו לפתוח שיח על נושאים שאתה בוחר והם חשובים לך, אבל אני לא יכול להיות פה צבוע. הפלוס העיקרי הוא כוח השיווק שמוענק לך והדלתות שנפתחות בפניך. פתאום אתה פותח עסקים, ממנף את התחום בו עסקת טרם ההיכרות עם מסכי הטלוויזיה, ובגדול - מרגיש שיכולת המעוף שלך השתפרה פלאים (אי אפשר להאשים אף אחד פה, זה רק טבעי ונכון יהיה לנצל את הרגעים האלו).
מנגד, מדובר בעבודה וכמו כל עבודה היא לא תמיד כיפית. אתה נדרש לתחזק אותה ו״להקסים״ את המתבונן בה. לפתע אתה מוצא את עצמך כל יום באירוע אחר, מתאמץ להראות חיים מדהימים ומושלמים, מחלק חיוכים מזויפים כאשר בתוכך מתרחשת מלחמת עולם בין מי שאתה באמת ואיך אתה באמת מרגיש. אני חייב לחדד, לא כל החיוכים מזויפים, אבל חלק מהם כן (ומשיחות שלי עם אחרים זו התנהלות שגורה, לא רק אצלי), ואין לך הרבה מה לעשות, אם אתה רוצה לתפוס את הרגעים ולנצל את המקפצה הזמנית שקיבלת להגשים את היעדים והשאיפות שלך.
אז אני מחייך מתעד ומעלה ברשתות החברתיות. חוזר הביתה וכועסים עליך, כי עכשיו היית באירוע של זה וזה וראו אותך צוחק ומחייך עם זה ועם זה, אבל לאחרים אין לך זמן, ובכנות, בצדק - גם אני הייתי כועס אם חבר שהייתי צמוד אליו היה נעלם לי פתאום. אם רק היו מבינים שאני "עובד". ואללה הכי היה בא לי זה לשבת בבית עם הסוני, הערק והיין. המרוץ הזה מתיש אותך, ובסוף הדבר היחיד שבאמת מרגיע זה לחבק ולהירדם איתה על הספה. אז כן, קצת השתניתי, אבל מעולם לא הפסקתי לאהוב, ואני רק מקווה שהמירוץ הזה לא יגרום לי לאבד חברים שאני כל כך אוהב, מכל הלב.
