בראיון אינטימי: שירה פרבר חושפת הקשיים על אי "הישרדות"

השחקנית, הבמאית והתסריטאית שירה פרבר יכולה להוסיף בקלות את התואר שורדת לרזומה שלה, עכשיו כשהיא עברה את מחצית הדרך בתוכנית "הישרדות VIP" (שני, רביעי ושבת ברשת 13) והגיעה לאיחוד השבטים בפרק שישודר מחר (שבת). אם הייתם שואלים אותה בעבר, השתתפות בריאליטי הייתה מבחינתה קו אדום שלעולם לא תחצה. אלא שהקורונה טרפה את הקלפים.

"הייתי אנטי תוכניות ריאליטי", היא מודה. "אבל אז הגיע הסגר של הקורונה, ומה עושים בסגר? צופים בטלוויזיה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי 'הישרדות', והפעם הראשונה בחיי שראיתי תוכנית ריאליטי. נדלקתי על הפורמט. הבנתי שחשוב לי להיות שם. אמרתי וואללה, יש אנשים ששווה לשמוע ולראות אותם אבל הם שותקים ונותנים לאחרים לדבר. רציתי להביא צבע אחר ודעה אחרת. כמובן שבגלל הסגר לא היו הופעות, ולא ידעתי מה יוליד העתיד, אז אמרתי נטפס על הר שלא טיפסתי".
עד כמה ההר היה גבוה?
"'הישרדות' זה הדבר הכי קיצוני שעשיתי, אחרי סדנת ויפאסנה של 12 ימים. השתיקה היא החלק הקטן בסיפור, כל העניין הוא ההתמודדות עם עצמך, עם השדים שלך, בדיוק כמו ב'הישרדות'. ב'הישרדות' שמו אותי ליד אנשים אלימים. את יודעת מה, אני לא רוצה להגיד אלימים, אלא אנשים שלא יודעים לבטא את עצמם. הוויפאסנה, שלימדה אותי לאזן ולווסת את עצמי, היא כלי שעזר לי ב'הישרדות'".
איזה צבע רצית להביא אל האי?
"רציתי להביא את הקול שלי. כשיצאנו לצילומי התוכנית, ביבי היה עדיין ראש הממשלה והיו מירי רגב וכל האוסנתים והאמסלמים למיניהם, ושאף אחד לא יצעק לי עכשיו שזה נוגע בעדתיות. זה פשוט חוסר תרבות שלא קשורה בשום צורה לעדתיות. ביבי השתמש בכל החבורה הזאת על מנת להמשיך את השליטה שלו, עשה שימוש ציני באנשים האלה, ומה שקרה במדינה שלנו זה שלהיות תרבותי הפך לבושה. הלכת לאוניברסיטה? תתביישי לך. קראת צ'כוב? אוי, אוי, אוי. זו הסיבה שהלכתי ל'הישרדות', להשמיע את הקול שלי. ידעתי שלא יאהבו את מה שאני מביאה, שיגידו שאני מתנשאת. תיקנתי אנשים על עברית ודיברתי כמו שאני מדברת, לא ניסיתי להיות אחת מהחבר'ה. הגעתי כדי להילחם בתופעה הזאת. בהמשך התוכנית גם אתבטא פוליטית ותרבותית, כמו שרציתי ותוכלו לראות לבד. בשלב הזה אני לא יכולה להגיד יותר, אבל הדרך עוד ארוכה בשבילי".

פרבר ואשכנזי התגרשו ב־2005 בטונים צורמים, אחרי שבע שנות נישואים. פרבר כועסת כשהיא נשאלת על הגרוש ואב בתה. "אני לא זוכרת ששאלו את ליאור עליי", היא אומרת. "את הגברים אף פעם לא שואלים את השאלות האלו על נשותיהם לשעבר. זה חלק מהקטנה של העשייה הנשית. בואי פשוט נתייחס לעשייה של נשים ולא לזוגיות שלהן, לא בעבר ולא בהווה. אני לא רוצה לדבר על האבא של הבת שלי ולא על אמא של אף אחד. נסעתי ל'הישרדות' כדי לדבר על עצמי".
ועל הזוגיות שלך עם לני את מוכנה לדבר?
"לא. גם כשמראיינים אותו לא שואלים עליי. אני רק אגיד שיש לנו זוגיות נפלאה".
זוגיות נפלאה עם הרבה יין של רקנאטי?
"אנחנו מאוד אוהבים יין, שותים כמעט כל ערב ולא רק של בעלי, מנסים גם דברים חדשים ואוהבים לשתות יין מקומי בכל מקום שאליו אנחנו מגיעים".
והבת עלי ממשיכה את דרכך בקריירת משחק?
"היא עדיין סטודנטית באוניברסיטה וגרה איתי, עובדת בשלוש עבודות וחוסכת כסף כדי לעזוב את הבית, נוסעת עם האופניים לאוניברסיטה ולעבודה. היא הייתה בבית ספר במגמת תיאטרון ובתיאטרון צה"ל, והחליטה שסיימה עם המקצוע הזה. כיום היא עושה תואר ראשון באומנויות ובמדעי הרוח ונהנית מהלימודים".
את לא חייבת לענות אם לא נוח לך, אבל לא רצית ילד נוסף?
"אני לא רואה בזה אישיו. יש לי חברות נורווגיות ובנורווגיה לא שואלים את השאלה הזאת, בישראל עושים ילד ושואלים מיד מה הלאה, מתי הבא. באירופה ילד אחד זה סבבה, גם לי זה סבבה לגמרי".

פרבר נולדה וגדלה בתל אביב, בת למעמד הביניים שחלמה להיות שחקנית כבר בילדותה. "הייתה לי ילדות עם הורים שעובדים מהבוקר עד הלילה. אבא ארכיטקט שעבד הרבה בחו"ל ואמא ד"ר למידענות ומרצה באוניברסיטה", היא מספרת. "אחותי ואני היינו כל הזמן באימוני שחייה וראינו את ההורים רק בערב. גרנו ברמת אילן, שכונה של נובורישים, וההורים מאוד התאמצו לקנות שם דירה. כל הילדים היו מגיעים לבתי הספר עם מותגים, ואני הייתי כמו נטע זר. שחקנית הייתי כבר מהגן, זאת שנלחמת על התפקיד הראשי בכל טקס, סולנית המקהלה. בכיתה ה' זכיתי במקום הראשון בתחרות והפכתי לשחקנית של בית הספר. אחר הצהריים הייתי שחיינית, אבל כזו שחולמת להיות שחקנית. למדתי בתלמה ילין, שם הרגשנו שאנחנו רוצים ליצור. בצבא שירתי בלהקת פיקוד צפון ועשיתי תואר ראשון ושני. אני שייכת לדור שלא עניין אותו להיות מפורסם, זה בכלל לא היה העניין. העניין היה לשחק, לעשות תפקידים וליצור. זה היה הרפרנס שלי. כיום אנשי ריאליטי שעוברים מתוכנית לתוכנית הם לא יוצרים".
פרבר שיחקה בתיאטרון באר שבע בהצגות "צייד המכשפות" ו"כטוב בעיניכם", בהבימה ב"מותו של סוכן", בבית ליסין ב"הזוג המוזר" וב"פופקורן", ובצוותא ביימה את "אביב מתעורר" של שייקספיר. היא שיחקה בסרטים "צלקת" של חיים בוזגלו וב"בסמה מוצ'ו" של יוסף פיצ'חדזה, והייתה מועמדת לפרס אופיר על תפקידה בסרט "אושר ללא גבול". בעשור האחרון גילמה את המשוררת לאה גולדברג במחזה "אולי מחר אני אהיה", שאותו כתבה עם אלה שמואלי. בשנה שעברה ביימה את הסרט "ניקו החולם", על יוצר התיאטרון ניקו ניתאי.
לא איבדנו חיזורים
בשהותה על האי, בין הרצון לשרוד את המשחק, הגעגועים למשפחה, הרעב, הקור והחום - היא גם מצאה זמן להתמלא במוזה. בימים אלו היא כותבת סדרה עלילתית חדשה שקשורה בהישרדות. "כתבתי אותה בראש באי, ובמטוס בחזרה לארץ דבר ראשון התחלתי לכתוב אותה", היא מספרת.
חוץ מעמדותייך השמאלניות במפה הפוליטית, את גם ידועה בקולך הפמיניסטי.
"אני חושבת שקמפיין ה'מי טו' חזק ומבורך, ומקווה שאנחנו רק בהתחלה של המהפכה, מהפכה שבה הבת שלי לא תצטרך לשאול את עצמה: רגע, מה היה פה עכשיו, כי זה לא יהיה. ואף אחד לא יחשוב שהוא יכול לנצל את כוחו כגבר על מנת להטריד אישה. שלא תהיה הטרדה, נקודה. אני שמחה שכיום שואלים אותי אם מותר להחמיא לי ואני אומרת: לא, לא בא לי. לא איבדנו שום חיזור, הרווחנו - ובגדול".
עברת בעצמך הטרדות מיניות?
"הוטרדתי בחיי על ימין ועל שמאל גם על ידי מורים, שחקנים מוכרים ובמאים. ואני לא רוצה לפרט יותר מזה. אשתף בעתיד כשארגיש שזה נכון לשתף. למזלי, הייתי קשוחה וידעתי לענות ולהתמודד, אבל זה לא היה צריך לקרות. בתקופתי, גברים הרשו לעצמם הרבה יותר מהיום. אני מכירה גברים שאמרו לי: זה היה נהוג בצבא, יש לי פקידה, אני אעשה איתה מה שבא לי. זה היה חלק מהנורמה, הייתה לנו נורמה מעוותת. צריך לצאת לרחובות ולהפגין מול בתי המשפט עם כל בחורה שמתלוננת והתיק נסגר. למחות ולא לתת לזה לקרות, להמשיך את המהפכה ולא לשכוח שהיא רק בהתחלה. כל בחורה שתספר לי מה קרה לה, אני מבטיחה שאלווה אותה עד הסוף, ואעשה כל מה שאני יכולה. אני מאמינה במערכת המשפט, כי זאת הדרך היחידה שלי לחיות במקום הזה".
מאז "הישרדות" חזרת לכותרות, אפשר לקרוא לזה קאמבק?
"לפני שהתוכנית עלתה לאוויר עשיתי סרט על ניקו ניתאי בפסטיבל דוקאביב, שהתחרה על פרס אופיר. רציתי שיראיינו אותי על הסרט, אבל אף עיתון לא היה מעוניין. ניקו ניתאי הדגול לא עניין אף עיתונאי ואף תוכנית טלוויזיה. עצוב שהריאליטי מביא לי את כל הפוקוס".
סיימת לאחרונה תואר שני בבימוי ותסריטאות. למה היית צריכה את זה, כבר יש לך עבודה בתחום.
"עשיתי תואר ראשון בקולנוע בגיל 25. את התואר השני עשיתי רק כי כתבתי תסריט לסרט קצר ורציתי לסיים אותו, ולא הצלחתי לגייס כסף. הלכתי לאוניברסיטה כדי לקבל קרן, וזה אפשר לי לעשות שלושה סרטים. את הסרט על ניקו ניתאי, את 'עיניים שלי' ואת 'פרלמנט', שהיה בערוץ 8. שלושתם מתעסקים בגיל".

פרבר מסרבת למסור את גילה, אבל לפי ויקיפדיה היא בת 53. "בכל מקום כתוב גיל אחר, אז לא תדעו", היא אומרת. "אני לא מסגירה את הגיל שלי ולא אמרתי אותו אף פעם מכיוון שאני שחקנית. אני מה שאני נראית לך".
הלכת לאוניברסיטה ללימודי תואר שני רק כדי למצוא מימון לתסריט שכתבת, והבת שלך עובדת בשלוש עבודות כדי לממן את עצמה, מה שמעורר בי את השאלה, האם את ולני רקנאטי בעלך מנהלים חיים כלכליים בנפרד?
"אנחנו זוג נשוי, אבל אני עצמאית, והבת שלי חונכה בדרך שאני גאה בה, וזאת הדרך הנפלאה לדעתי. אני גאה שהלכתי לאוניברסיטה כדי להשיג מימון. כמו כל אחד, הייתי צריכה לכתוב תסריט טוב ולהגיש אותו לקרן כמו שצריך. זאת הדרך שלי".
אם לא היית שחקנית, מה היית?
"הייתי מתה". 