כחול לבן צהוב: איימת המשטרה שנרצח בעקבות רומן עם האישה הלא נכונה

הסנדק משעריים
פעם, בימי ארץ ישראל היפה והטובה, כשארגוני עבריינים עדיין לא נקראו "משפחות פשע", נהמו בשטח הזאבים הבודדים. בוסי, או בוסתנאי סחה בשמו המלא, היה מהמסוכנים שבהם. האיש, שסנדקו היה האיכר והסופר הרחובותי משה סמילנסקי, היה אימת שעריים. בגללו ניידות של משטרת רחובות חששו להיכנס לשכונת התימנים שבדרום העיר. כשפלג גופו העליון חשוף ושרירי ידיו וחזהו רוטטים, נהג בוסי לאחוז בניידת, לטלטל אותה כקליפה בים ולהפוך אותה על פיה. נתן זהבי כתב בעיתון שבידיכם, שהשמועה גרסה שבוסי מסוגל להמית חמור בנגיחה בראשו. עברייני העיר נתנו לבוסי את הכבוד המגיע לו. עצם נוכחותו הקרבה והולכת הייתה עוצרת קטטות דמים.

אבל לא רק הם כיבדו את בוסי. לכבוד הקלטת תכנית מיוחדת של "שלושה בסירה אחת" ברחובות, כתב בן העיר דן אלמגור את "שיר לרחובות". רביעיית מועדון התיאטרון שרה: "אז מה אם אנחנו מרחובות? אנחנו מרחובות אז מה?", והפזמון החוזר הנציח שמות שישה רחובותיים מוכרים: "שני הקצ'לסקים (האחים המדענים אהרן קציר והנשיא אפרים קציר), ס. יזהר (הסופר), מאיר וייסגל (מאבות מכון ויצמן), בוסי ודן אלמגור".
למשך תקופה מסוימת היה בוסי נשוי לנעמי אדווה, מלכת חיי הלילה של חיפה, שכינתה אותו בשם החיבה המתוק "בהמה". כשהיה מגיע איתה או עם כל אחת אחרת לבריכה היחידה בעיר, ליד מגרש מכבי רחובות, הרוחצים היו מסולקים כדי לתת לפאוור קאפל להשתכשך בנחת. פעם החליט בוסי שהוא החלוץ המרכזי של מכבי שעריים. במעט המשחקים שהופיע בהם, הגנות היריב נפוצו בבהלה לכל רוח, והשוערים עשו שפגאט מקורה לקורה.
בסופו של דבר, משטרת רחובות הרימה ידיים. בהסכמתו של בוסי הוא הוגלה לאילת והפך שם למלך חיי הלילה. אבל בוסי, כך מספרים, הלך רחוק מדי. הוא פצח בקשר רומנטי עם בת משפחה של שותפו, וזה רוקן כמה כדורים בשריריו המשורגים. ב־27.11.1977 הלך בוסתנאי סחה לעולמו בטרם עת.