חשבתי ששבוע האופנה יתן לי כמה ימים של שקט, של התנתקות. ארבעה ימים ללא פוליטיקה, ללא מחאות, ללא דאגות - רק עיצוב, אומנות ויופי. לרגע שכחתי שאין אומנות בלי דעות. ואוהו - הדעות על מסלול התצוגות היו רבות וסוערות.
"דמוקרטיה או מרד": המעצב שהביא את המחאה למסלול שבוע האופנה
הספונסר של שבוע האופנה: "החלטנו לפתוח עם תמיכה ביסודות הדמוקרטיה"
ברקע האש הבוערת במדינת ישראל, המחאות וההפגנות נגד חקיקת הרפורמה במערכת המשפט, תחושת הפיצול בעם שנותרה ורגשות חוסר האונים, מוטי רייף (AKA הגואל) הודיע על קיום שבוע האופנה קורנית FAC בתל אביב 2023, חרף המציאות הכאוטית מחוץ לכותלי האנגר 11.
ואז זה התחיל. כל האורחים התיישבו במקומותיהם מצידי המסלול, ותצוגה אחר תצוגה מחתה וזעקה לדמוקרטיה.
השבוע התחיל עם שלטי מחאה על המסלול בתצוגה של המעצב דוד וקסלר, שלמרות שהציג קולקצייה שנקראת ״שובו של דוד: בגדים מהעתיד״, הוא הציב מול הצופים מראה ששיקפה את ההווה: שני שבטים שנלחמים אחד בשני, אנשים בוכים, מוחים ומקווים לשינוי, נשמע מוכר?
השבוע המשיך עם עיצובים שברובם עוסקים במחאה הפוליטית ותופסים צד בדיון, ונחתם באקורד סיום צורם נגד הכנסת ונציגי הציבור. אז אם כמוני, לרגע שכחתם שאופנה, כמו כל אומנות, כוללת דעות וקיוויתם שבשבוע האופנה תוכלו לזכות בקצת אסקפיזם מהמצב הסוער, קיבלתם מנה גדושה של פוליטיקה מכל הכיוונים.
״זו לא אופנה - זו הסתה״, שמעתי אנשים מזועזעים בקהל. קריאות של ״כולם פה שמאלנים, כל השבוע הזה הוא גימיק, הסתה אחת גדולה״, נשמעו באזור.
ושאלה אחת לא עזבה אותי: האם יש אופנה בלי פוליטיקה?
אופנה היא צורת ביטוי די מצוינת להצגת אג'נדות פוליטיות וחברתיות שונות. לא פעם פוליטיקאים וסלבס אחרים השתמשו באופנה על מנת להעביר מסרים נוקבים. שום דבר לא עובר בהיסטוריה ללא התייחסות כלשהי. בעולם בו אנו חיים, קשה לדמיין משהו שאינו מושפע כל הזמן מאירועים פוליטיים, כלכליים, חברתיים ואקולוגיים. וכמובן, גם באופנה - זה לא יהיה שונה.
בין אם זה במטרה לשקף שינויים חברתיים או כלי לביטוי פוליטי, לאופנה יש כוח שאין דומה לו.
בואו נחזור רגע לעבר: השנה היא 1968, כשהעולם עוד רגע מתפוצץ מאלפי המחאות וההתנגדויות, מחאה אחת בארצות הברית משכה את כל תשומת הלב. כ-100 נשים התאספו מול התיאטרון בו התקיימה תחרות מיס אמריקה כדי להשתחרר מ"כלי הדיכוי": חזיות, נעלי עקב, מחוכים, חגורות ואפילו מוצרי יופי. מכאן החל גם הסיפור המפורסם של שריפת החזיות.
בעודן מפקפקות בפטריארכיה, בשנת 1970 נשים רבות החלו ללבוש את חצאיות המיני, שאז היו מאוד שנויות במחלוקת. לבישת החצאיות הקצרות היו סמל לחופש מיני, והיוו השראה לקריאות לחופש הנשים בתחומים רבים במהלך שנות ה-70.
כפי שניתן לראות, כאקט מחאתי, נשים לאורך ההיסטוריה השתמשו באופנה כדי להביע את עמדתן הפוליטית. בין עם זה חולצות עם כיתוב מתריע או נוזף, כבר הרבה לפני המשפט "The Future Is Female", נשים כמו המלכה מארי אנטוניאט ומנהיגות רבות השתמשו בחפצים ובאביזרים חתרניים כדי להראות לחברה את דעותיהם.
דוגמה נוספת היא תנועת Time's Up. התנועה נוסדה על ידי שחקניות ומפיקות בהוליווד כתגובה לפרשת הארווי ווינסטין ו-Me Too. התנועה, שגינתה פגיעה מינית והטרדות, התאפיינה בלבישת הצבע השחור במהלך טקס גלובוס הזהב 2018 כדי לחזק את המסר.
עזבו את ארצות הברית, הנה דוגמא מאוד טרייה שאירעה כאן, אצלינו: כחלק מהמחאה נגד הממשלה הנוכחית, נצפו נשים רבות לבושות בבגדי השפחה מסדרת הטלוויזיה "סיפורה של שפחה", כיסויי ראש לבנים ושמלות אדומות. מיצג הנשים מבקש להתריע מפני הממשלה וסכנותיה כלפי נשים בארץ. שמלות השפחה האדומות יוצרות אפקט ויזואלי חזק והשימוש בדימוי השפחה נועד להזהיר אותנו מהמציאות שמתקרבת.
בצעד מחאתי וחריג, כחלק מהמחאה נגד הרפורמה במערכת המשפט ובעד קידום מעמד באישה, גם יו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי זנחה את המדים השחורים המזוהים לה, והופיעה במשכן הכנסת במראה דרמטי, לבושה אדום בוהק מכף רגל ועד ראש ומסרה: "לא ניתן לטירוף לנצח".
השינוי הקטן של מיכאלי עורר באזז ובהחלט זעק את המסר. כך, גם האופנה על מסלול שבוע האופנה, גם ללא שלטי המחאה. אז האם יש אופנה בלי פוליטיקה? כן, אבל אז היא תהיה משעממת, מאוד.
