פיטר פלצ'יק, אחד מלוחמי הג'ודו המעוטרים בתולדות ישראל וזוכה מדליות אולימפיות בטוקיו ובפריז, השאיר לרגע את המזרן ואת רחבת הריקודים של "רוקדים עם כוכבים" מאחור והגיע לצילומי קמפיין הלבשה תחתונה של דלתא, שנערכו באווירה ביתית בסביון. עצרנו אותו בין טייק לטייק לריאיון קצר, שבו שיתף בכנות על המחיר הפיזי, השאיפה לאיזון, והחיים בין אתגר לאתגר.
פיטר פלצ'יק בריאיון ל-TMI (צילום :מערכת TMI)
איפה אנחנו תופסים אותך היום?
על סט הצילומים עם דלתא.
מעבר מאולימפיאדה ל"רוקדים עם כוכבים", מתי הבנת שכנראה לא תזכה לזמן איכות עם הילדים שכה חיכית לו?
"האמת שכן, אני קופץ מאתגר לאתגר, בעצם סיימתי איזשהו 'קלוז'ר'. עוד לא פרשתי אומנם, אבל איזשהו פרק מאוד גדול ומשמעותי בחיים שלי, נגמר במדליה האולימפית בפריז. חשבתי שהכל יהיה רגוע עכשיו, שלווה ופנסיה, ולפחות תקופת זמן ארוכה שאני בבית, בנחת בשלווה - אבל זה לא קורה. אני באתגר חדש ב'טרלול' חדש, קשה לג'נגל עם הבית והילדים וזה כל כך חשוב לי".
נראה שאתה חי בקונפליקט מתמיד בין הקריירה וההשלכות שלה, לבין הבית והמשפחה. איך אתה מנסה לאזן בין השניים, אם בכלל אפשר?
"אני מאמין שהכל עניין של ניהול, סדר עדיפויות וניהול זמנים. ובאמת "רוקדים עם כוכבים", והרקדנית שלי בעיקר, אנחנו מנסים לדחוס הכל לשעות שהילדים שלי במסגרות, כדי שאהיה זה ששם אותם בגן ולוקח אותם ממנו. ככה אני מרוויח מכל העולמות. לא תמיד זה קורה, וזה לא תמיד אפשרי, אבל זו השאיפה".
אמרת שאתה נלחם על כל דקה עם הילדים. איזה רגע קטן מצליח לפצות אותך על כל ההחמצות?
אני חושב שאנחנו נמצאים בשלב שהם חוקרים את העולם, מתחילים לגלות את עצמם, מתחילים לדבר, אז כל המילים הראשונות שלהם: 'אבא תביא לי, אבא בוא, אבא קום, אבא אני אוהב אותך' - הבעת הרגש שלהם זה משהו שממיס את הלב, ואני מצטמרר. אני אומר איזה זכות גדולה להיות אבא שלהם, להיות הורה, וכמה בא לי יותר מזה".
להיכנס לעולם של ריקוד וטלוויזיה, זה צעד אמיץ, במיוחד למי שמגיע מהעולם החשוב של הג'ודו. איך הרגשת כשנכנסת לסט הצילומים בפעם הראשונה?
"אני בן אדם ששובר מוסכמות, ככה אני מגדיר את עצמי. גם כספורטאי, לקחתי על עצמי כל מיני אתגרים כאלה ואחרים שהם 'out of context' בעולם הספורט, דברים שרואים יותר בכדורגל העולמי - כריסטיאן רונלדו, מסי. אלה היו הדוגמאות שלי לאיך צריך לנהל קריירה, גם במקצועיות, כי זה לפני ואחרי הכל. גם שיתוף הפעולה עם דלתא עוד אז, המון אנשים הרימו גבה, אבל זה היה באמת כמו כפפה ליד. איזה כיף שאנחנו עושים דרך כזו ארוכה כבר שנה חמישית. אני מתרגש כל פעם מחדש".
אתה מדבר על זה שזה מפחיד לנסות להצליח בעולם חדש זר. מאיפה אתה שואב אומץ להיכנס שוב ושוב לאתגרים כאלה?
"יש משהו שמרטיט לי את הלב באתגרים ובמילה הזאת 'אתגר' בכללי. כל פעם, אני מכניס את עצמי בעל כורחי מחדש, ומשהו בתת מודע כנראה מושך אותי לדברים האלה. יש משהו בלעשות דברים מהסוג הזה, שגורמים לך, להרגיש חי ובועט, ושאתה באמת חווה את החיים האלה במלוא הווליום, בא לי עוד מזה. אני מגלה את עצמי, צומח בתוך התהליך, מתפתח כבן אדם. אני ממליץ למרות הקושי לכל אחד, לקחת על עצמו מפעם לפעם משהו כזה שאפילו קצת מפחיד אותו".
אמרת שהגעת לשיא בפריז, ואז חשבת שתוכל לנוח, אבל החיים סידרו הפתעה אחרת. אתה חושב שבאמת תוכל אי פעם להגיע לרגע של שקט, או שזה פשוט לא אתה?
"אני חשבתי שאסיים עם הג'ודו, כשיגיע הרגע שהמדליה תהיה על צווארי, משהו ייתן לי לנוח על זרי דפנה. אבל להירגע ולנשום אוויר כנראה שלא. אני סוג בן אדם שחייב כל הזמן להיות במרוץ תמידי, וכנראה זה הגורל שלי".
אם הילדים שלך יצפו בריאיון הזה עוד עשר שנים, מה היית רוצה שישמעו ממך היום?
"קודם כל שאני שרוף עליהם, גאה בהם, ושבא לי שהם יחוו את החיים. ילמדו ויתפתחו, ויעשו את הכל בדרך שלהם - שיהיו גאים באבא שלהם".
אתה מתאר את הרצון שלך להיות "סופר אבא". איך אתה מגדיר אבא טוב?
"קודם כל, להיות עם הילדים - לא להיות נוכח ולעשות וי. מבחינתי להיות איתם, זה להפעיל אותם, לתת להם להפעיל אותי, לשחק ביחד, לגלות אחד את השני ובאמת להכיר אותם. אני רואה לא מעט הורים, גם כשבמרוצת השנים, מגדלים ילדים ולא תמיד מכירים אותם לעומק. ואמרתי לעצמי, אני רוצה לדעת, להכיר ולגלות את הילדים שלי. כל שלב - לעשות, לחוות ולחיות איתם את השלב החדש, שהם נמצאים בו. זה המטרה שלי, ופשוט פשוט להיות. להיות איתם ובשבילם. אין איזשהו סוד קסם".
איך זה השפיע על מי שאתה היום, כספורטאי, בן זוג, כאבא?
"אני גיליתי שבתחילת החיים שלי מאוד הדחקתי את זה. ניסיתי להתכחש, וניסיתי לחיות חיים כמה שיותר נורמטיביים, כי רציתי להיות באמת כמו כולם. זה מה שבסוף ילד רוצה להיות, ילד רגיל כמו כולם. אבל דווקא גיליתי, כשהתבגרתי, שהייחודיות שלי והכוח שלי, זה בגלל שאני לא כמו כולם.
"באמת בחיי הבוגרים, אני יותר מחבק את זה, מדבר את זה החוצה, ואני נותן לזה מקום. כי המון המון אנשים, יש להם סיפורים דומים. אז יותר קל להם להזדהות איתי ועם הסיפור שלי, אני שומע את זה המון. גם ב"רוקדים עם כוכבים" - אחרי הריקוד עם אמא שלי, קיבלתי מבול של הודעות. גם זה הסיפור שלנו, עולי ברית המועצות - חווינו את אותו הדבר. אני קורא את זה, ואני מתרגש. אני רוצה שיותר אנשים יבינו שזה הכוח שלנו. שכל מה שעברנו בחיים, וכל אחד עם הסיפור האישי שלו, זה המנוע שלנו. לקום בבוקר עם התשוקה, הרצון, לכבוש את העולם - לדעת לחבק את זה, ולחיות עם זה בשלום".
מה הדבר הכי גדול שלמדת בשנה האחרונה, בין המדליות, לבמה והאבהות?
"שהזמן לא חוזר. למדתי שיום שעובר לא יחזור. לנו יש את הכוח להחליט מה הולך לקרות כשאנחנו קמים בבוקר, וכשאנחנו הולכים לישון בלילה. לעשות חושבים עם עצמנו, האם ניצלנו את היום כמו שצריך. כי לפעמים אנחנו אומרים 'יאללה' שיעבור היום הזה ו'אין לי כוח'. קל מאוד ליפול לשגרה, ולתת לחיים להוביל אותנו. אז לא - להחליט כל יום שאנחנו על ההגה, בשליטה לעשות את הדברים כמו שאנחנו רוצים שיקרו".
