בערב שלא ישכח בחיי האופנה הישראלית, התקיימה אמש תצוגת הגמר של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר בביתן אקספו בתל אביב. 36 בוגרים הציגו את קולקציות סיום הלימודים שלהם על 60 דוגמניות ודוגמנים, אך זו לא הייתה תצוגת אופנה רגילה - זה היה ביטוי אמנותי של דור שחווה את 7 באוקטובר ומנסה לעבד את המציאות דרך יצירה.
את התצוגה פתח עמי רבין, בן 72 מקיבוץ ניר-עם ואבי הבוגרת אור רבין. רבין, שהיה בעבר הרבש"צ של הקיבוץ וסיים את תפקידו כחצי שנה לפני ה-7 באוקטובר, עמד לצד אוריאל הרץ בן ה-24, הרבש"צ הנוכחי של הקיבוץ, בסמליות שלא נעלמה מעיני הנוכחים.
"החלוץ החדש" כשריון לנפש
קולקציית בגדי הגברים של אור רבין מקיבוץ ניר-עם שבעוטף, שהוגדרה על ידה כבגדי "החלוץ החדש", הפכה לאחת הבולטות בתצוגה. אחרי 7 באוקטובר חקרה רבין את דמות החלוץ החדש שלובש בגדים המשלבים אלמנטים טקטיים, כבדים וכהים שמשדרים זעם ואבל שהפך לשריון.
הקולקציה, שצמחה ממשפחה של דור שלישי לחלוצים מקיבוץ ניר-עם, מייצגת המשכיות של רוח החלוציות אך במציאות מורכבת ושבורה יותר. ה"חלוץ החדש" של רבין הוא אדם שזקוק להגנה וליצירת מרחב בטוח, גם באמצעות הלבוש.
חקר זהויות: בין אישי לקולקטיבי
מעבר לעיבוד הטראומה של 7 באוקטובר, התצוגה חשפה מגמה רחבה של חקר זהויות אתניות ודתיות. שאלת הזהות הייתה ציר מרכזי בקולקציות השנה, כשהפרויקטים חקרו זהויות מגדריות, אתניות, דתיות וקהילתיות.
לי-ים קנדל חקרה את המוסלמים החדשים בטהרן - קולקציה העוסקת בשימור זהות יהודית תחת רדיפה, מתוך סיפורם של סביה וסבתה מהקהילה היהודית-משהדית שחיו כמוסלמים בטהרן והמשיכו לשמור על יהדותם בסתר. הקולקציה בוחנת את המתח בין זהות מוסתרת לנראות חיצונית בצבעוניות מונוכרומטית של שחור ולבן.
עינב סעיד, כצאצאית לעולים מתימן, בחנה את המסורת התימנית וחיברה בינה לבין הזהות המערבית. בקולקציית הנשים שילבה חייטות מוקפדת המבוססת על חליפה גברית מערבית עם אלמנטים מהלבוש התימני: רקמות יד, סריגים ועור.
לירון תרקה, כיוצאת עולים מאתיופיה, בחרה להדגיש את המורכבות שבשמרנות והצייתנות למסורת. עיצבה בגדי גברים תוך שילוב אלמנטים נשיים המושפעים מנשות העדה האתיופית, במטרה לפתוח שיח חדש על גבריות, רכות וכוח שקט.
דור שנולד מתוך שבר
אילן בז'ה, ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, תיאר את המשמעות העמוקה של הקולקציות השנה: "מחזור זה מגיע אל קו הסיום לאחר מסע אישי וקולקטיבי שנפרש על פני אחת התקופות המטלטלות בישראל. במהלך ארבע שנות לימוד, שעברו דרך משברים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים, שהגיעו לשיאן בחודש אחרון, התמודדו הסטודנטיות והסטודנטים עם מציאות רוויה אי ודאות וגעגוע לתקווה".
בז'ה הוסיף: "דווקא מתוך תקופה זו, נולדו עבודות שמצליחות לשלב עומק רגשי וחדות רעיונית. הן מעניקות נחמה, אך אינן מהססות לבקר, הן אישיות ומקומיות ועם זאת מהדהדות קולות אוניברסליים".
הגוף כמקום מפגש עם המציאות
הגוף הנוכח בפרויקטים השנה איננו מובן מאליו - הוא מגיב לסביבה, נושא טראומה, מבקש חיבוק או מחסום. נוגה ונגריק יצרה קולקציית נשים המחברת בין הגוף הנשי לבגדי הטיולים של סבה, כשבן זוגה היה במילואים. הקולקציה נאחזת במחשבה על היכולת של הגוף הנשי לברוא חיים.
ענבל חפר יצרה מערכות לבוש שמחברות בין חייטות של שנות ה-50 לבגדי עבודה מקומיים, עם חומרים טבעיים כמו קש ועור ואלמנטים מהתרבות המרוקאית כמחווה לסבתה.
רבות מהעבודות השנה התפתחו מתוך חקירה אינטימית של זיכרון אישי או משפחתי, כאשר הבגד הפך למעין ארכיון חי הנושא בתוכו שכבות של סיפורים. עיצוב הטקסטיל, הצללית והטכניקה שימשו כדרכים לעבד חוויות שנטמעו בגוף ובחומר.
מאי סונגו בהשראת העיר דימונה, שבה נופים מדבריים לצד הכור האטומי, יצרה קולקציית בגדי גברים השואבת השראה מבגדי עבודה לצד נופי המדבר. עומר כרמלי קיבל השראה מתצלומיו של אדוארד ברוטינסקי ויצר קולקציה הכוללת טקסטורות מורכבות של צמר, ויסקוזה, עור ומתכת.
במציאות רוויה חוסר ודאות, ההומור והרגש הפכו לאמצעי ביטוי עוצמתי. שי גרינברג בוחנת את הקשר הסבוך שבין נשים לשמלות כלה ומתריסה על מוסד הנישואין. בר סוכריאנו חקר את "מנעולי האהבה" בפריז ואת "מלונות האהבה" ביפן, ויצר קולקציה המבטאת רעיונות אלו דרך דימויים מעולם הכלכלה.
התצוגה לוותה במוזיקה חיה מקורית שהולחנה על ידי המוזיקאי נדב סיון במיוחד עבור האירוע. ההרכב כלל פסנתר כנף, כלי קשת ומחשב, ויצר אטמוספירה שהתאימה לעוצמה הרגשית של הקולקציות.
