יש פריט בגדים אחד בעולם שמצליח להיות רלוונטי ומעורר מחלוקת כבר יותר ממאה שנה, מבלי לאבד כלום מהכוח שלו - הג'ינס. מה שהתחיל כבגד עבודה פשוט של כורי זהב וחקלאים אמריקאים, הפך לסמל התרבותי הכי חזק בעולם האופנה. ואם אתם תוהים למה כל מותג ג'ינס חייב לעבור דרך שערוריה פרסומית כדי להצליח, התשובה פשוטה - בגלל שג'ינס הוא הפריט היחיד שמצליח להיות על-זמני לנצח.
אין פריט בגדים אחר בהיסטוריה שמצליח להיות כל כך רלוונטי לכל דור, לכל מעמד חברתי ולכל סגנון חיים. המלכה אליזבת השנייה לבשה ג'ינס, אלביס פרסלי עשה את זה מגניב, הביטלס הפכו אותו לאופנתי, ומדונה העניקה לו סקסיות. אבל הסוד האמיתי של הג'ינס לא נמצא בבד או בגזרה - הוא נמצא ביכולת שלו לספר סיפורים ולעורר רגשות.
כשמסתכלים על ההיסטוריה של פרסומות הג'ינס, מבינים שזה לא רק עניין של מכירת בגדים - זה עניין של מכירת חלומות, מרד ואידיאלים. כל קמפיין מצליח של ג'ינס מספר סיפור על מי שאנחנו, מי שאנחנו רוצים להיות, ואיך אנחנו רוצים שהעולם יראה אותנו.
השערוריה הגדולה ביותר התחילה בשנות השמונים עם קלווין קליין וברוק שילדס. כשהשחקנית בת ה-15 אמרה בפרסומת המפורסמת: "אתם יודעים מה נכנס בין הקלווין קליין שלי לביני? כלום" - זה לא היה רק פרסומת, זה היה רעידת אדמה תרבותית. הרמיזות המיניות, הגיל הצעיר והדו-משמעות הגלויה עוררו סערה חריפה. חלק מערוצי השידור סירבו לשדר את הפרסומת, אבל בדיוק בגלל זה כולם דיברו עליה.
קלווין קליין המשיך באותה דרך עם קמפיינים שאפשר לומר- בדקו גבולות. בשנת 1995, הוא הפיק קמפיין עם קייט מוס שקבע את טרנד "הרואין שיק" - דוגמנים כחושים מדי, יחפים ומרוששים למראה. הקמפיין היה כל כך קיצוני שנשיא ארצות הברית דאז, ביל קלינטון, יצא נגדו בהודעה ציבורית. כשהנשיא מתערב בפרסומת ג'ינס שלך - אתה יודע שעשית את זה נכון.
אבל לא רק האמריקאים הבינו את הכוח של הפרובוקציה. דיזל, המותג האיטלקי, החליט להעיז יותר מכולם. כבר בשנת 1995, כשהעולם עדיין היה הרבה פחות סובלני, דיזל הציג קמפיין מהפכני עם צילום של דייויד לה שאפל - שני מלחים אמריקאים מתנשקים בלהט. זה לא היה רק פרסומת ג'ינס, זה היה מניפסט לאהבה ללא הגבלות מגדר. הקמפיין הפך לאייקוני ועד היום לומדים עליו בבתי ספר לשיווק כדוגמה למותג שלא פחד לעמוד מאחורי הערכים שלו.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
דיזל המשיך להוביל בחדשנות הפרובוקטיבית עם קמפיין "Be Stupid" המפורסם. בעולם שמעודד אותנו להיות חכמים, זהירים ומחושבים, דיזל העז להגיד את ההפך: "החכמים חושבים על כל התוצאות. הטיפשים פשוט יוצאים ועושים את זה". זה היה מסר מהפכני שטען נגד הקונפורמיות ובעד הלקיחת סיכונים, גם אם זה אומר להיראות "טיפש" בעיני החברה.
הקמפיינים של דיזל הפכו יותר ויותר לפרפורמנס אמנותי. בסדרת "For Successful Living" הם נגעו בנושאים כמו דת, תרבות, מגדר ומלחמה. הם יצרו תמונות שברו מוסכמות והפכו את דיזל פחות למותג בגדים ויותר לזעקה אמנותית. הקמפיין "Diesel 2025" לקח את זה עוד צעד קדימה, כשהציג חיי אדם שלמים עם ג'ינס של דיזל מהלידה ועד המוות, דרך סצנות טרגיות, שמחות ומצבים סוריאליסטיים שמלאים סאטירה והומור.
גם ליוויס לא נשאר מאחור. הפרסומת המפורסמת של ניק קיימן מהשמונים, שבה הוא מתפשט בבית כביסה עד התחתונים כדי לכבס את הליוויס 501 שלו, הפכה את המבט הגברי המקובל בפרסום על הראש. לפתע הגבר הפך לאובייקט של התשוקה, והמותג יצר סמל אייקוני שנזכר עד היום.
אבל למה בדיוק ג'ינס מעורר כל כך הרבה פרובוקציות? התשובה טמונה בפרדוקס המהותי שלו. ג'ינס הוא המוצר הכי דמוקרטי שיש - כולם יכולים להרשות לעצמם אותו, כולם לובשים אותו, והוא נראה טוב על כמעט כל גוף. אבל בדיוק בגלל שהוא כל כך בסיסי ודומה, הדרך היחידה להבדיל בינו לבין המותגים האחרים היא לספר סיפור שיעשה רעש.
"האתגר הבסיסי הוא שג'ינס קיים לנצח", מסביר מומחה המיתוג אלן אדמסון. "אין כמעט שום הבדל במוצר. אנשים יכולים לדבר על הגזרה או על התפרים, אבל בסופו של דבר זה פשוט דנים". כשאין לך מה לומר על המוצר עצמו, אתה צריך לספר סיפור שיעשה רעש.
ובעידן הרשתות החברתיות, הרעש הזה הפך לחיוני הישרדות. "זה מאוד יקר להגיע לצרכנים דרך המדיה המסורתית", אומר אדמסון. "אתה צריך רשתות חברתיות כדי לפרוץ, במיוחד כדי להגיע לצרכנים צעירים". הבעיה היא שבמדיה חברתית "אף אחד לא משתף דבר רגיל. אנשים משתפים רק משהו יוצא דופן, שונה או פוגעני. כדי שיתחילו לדבר עליך, אתה חייב להעיז".
הקמפיין של סידני סוויני ל-American Eagle, שיצא השנה, הוכיח שהפורמולה עדיין עובדת בכוח מלא. פרסומת המשחק מילים בין "genes" ל-"jeans" הובילה לביקורת ציבורית קשה על קידום אידיאל יופי "גנטי" צר ואפילו האשמות בגזענות. אבל כשנשיא טראמפ בעצמו שיבח את הפרסומת ואמר שזו "הפרסומת הכי חמה שיש", מניות החברה זינקו ב-30% תוך שבוע.
ליוויס מיהר להגיב עם קמפיין נגדי בכיכובה של ביונסה, שנועד להציג העצמה שחורה מול הקמפיין "הלבן" של סוויני. אבל גם זה לא עבר בלי ביקורת - הפרשנית השמרנית מגין קלי תקפה את ביונסה ואמרה שהיא "מזויפת ומלאכותית". פתאום, פרסומות ג'ינס הפכו לחלק מהמלחמה התרבותית האמריקאית.
הסיכום הוא פשוט אבל עמוק: ג'ינס הוא הרבה יותר מפריט לבוש. זה סמל תרבותי, כלי ביטוי, ודרך להגיד משהו על מי שאנחנו. בכל דור הוא מתאים את עצמו לזמן, לערכים ולשאיפות, אבל הוא תמיד נשאר אמיתי לעצם הקיום שלו - דמוקרטי, מרדני ותמיד מעט פרובוקטיבי.
זו הסיבה שכל מותג ג'ינס שרוצה להצליח יידרש לעבור בדרך של פרובוקציה כלשהי. לא בגלל שזה טריק שיווקי זול, אלא בגלל שזה בדיוק מה שג'ינס מייצג - את הכוח לא להיות אדיש, לא לעבור מתחת לרדר, ולהשאיר חותם. גם אם זה אומר לעורר כעס, ביקורת או מחלוקת - העיקר שלא להישאר אדישים.
