אני לא אחת שבוכה בקולנוע. באמת לא. יכולה לראות דרמות כבדות, סרטי מלחמה, סצנות פרידה - והעיניים נשארות יבשות. אבל אתמול ישבתי באולם וצפיתי ב-"Wicked 2", ופתאום מצאתי את עצמי מוחה דמעות בחושך ומקווה שאף אחד לא רואה אותי.
למה? כי הסרט הזה לא עשה לי משהו רגשי - הוא עשה לי משהו אמיתי.
כבר מהדקות הראשונות הרגשתי שחיכיתי לזה מהרגע שיצא הסרט הראשון ב-2024. ובכן - לא היו לי מילים. ורק אחרי ששטפתי חצי קולנוע בדמעות, הבנתי שמה שכאב לי כל כך… בכלל לא היה ה׳כניעה׳ של אלפבה, אלא האמת העמוקה שמסתתרת מאחורי הסיפור שלה.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
הסרט הזה לא עוזב אותי
"Wicked 2" ממשיך בדיוק מהמקום שבו הסתיים החלק הראשון, ומחזיר אותנו לעולם עוץ בעוצמה ויזואלית שקשה לתאר במילים. כמו במחזמר שממנו נולד, הסרט מציג פנים אחרות לאגדה מוכרת - לא האגדה שסיפרו לנו בילדות, אלא זו שמסתתרת בין השורות. האגדה שלא עסקה ברשע, אלא בפחד. לא בכישוף, אלא בכוח. לא במלחמה בין טוב לרע - אלא במלחמה על מי שזוכה בכלל לספר את האמת שלו.
אלפבה, שבעיני תושבי עוץ היא "המכשפה המרשעת", מוצגת כאן אחרת: אישה חזקה, מוסרית, נוקבת, שבכל פעם שהיא מנסה לעשות טוב - העולם מתעקש להפוך אותה לאיום. היא מנסה להגן על חיות, להושיט יד לחלשים, לחשוף את השקרים של הקוסם - וכל פעם שהאמת שלה מתקרבת לפני השטח, היא מפחידה מישהו שמעדיף לחיות בתוך נרטיב מסודר על פני מציאות מורכבת.
העלילה מובלת דרך רגעים שמעצימים את הקריסה של עוץ: הבית שנופל על נסרוז (נסה), הפיכת בוק לאיש הפח, פיירו שמוסריותו הופכת אותו לאיש קש, ודורותי, שמבלי לרצות, הופכת לכלי במשחק גדול ממנה.
אבל בתוך כל סצנה, כל צבע, כל פריים - המוקד האמיתי הוא הקשר בין אלפבה וגלינדה.
החברות שעובדת על הלב
חברות שהתחילה כקומדיה, המשיכה כקנאה, והפכה לשותפות עמוקה בין שתי נשים שנאבקות למצוא את קולן בעולם שלא ממש רוצה לשמוע אותו. בסרט, גלינדה מתכוננה להתחתן עם הנסיך פיירו בחתונה מרהיבה, היא הפכה לסמל הטוב של עוץ - אבל היא יודעת שהחברה הכי טובה שלה לא תהיה שם.
אני עצמי ישבתי באולם וראיתי את אלפבה נלחמת. מתרסקת. מתמרקת. מתעקשת להאמין שהטוב ינצח. וכשהסוף הגיע - התפרקתי. הייתי בטוחה שהיא נשברה. שהשנאה ניצחה אותה. שהיא ויתרה על עצמה רק כדי להיעלם.
אבל ככל שקראתי וחזרתי למקור, הבנתי שהסיפור אחר לגמרי.
היא לא נכנעה - היא התעוררה.
היא בחרה לעזוב עולם שלא היה ראוי לה. היא בחרה להפסיק להילחם על אהבה ממי שלא מסוגל להעניק אותה. היא בחרה בחופש, ובחיים שקטים הרחק מעוול אינסופי.
ואז המשפט הזה נפל לי כמו גרזן על הלב:
"הטרגדיה היא לא שאלפבה נעלמה - הטרגדיה היא שעוץ לא היה ראוי לה."
המסר שכל אישה צריכה לשמוע
זו דמות שלא נשברת מכאב - אלא משחררת את עצמה ממנו. זו לא בריחה. זו הבנה עמוקה, בוגרת וכואבת, שמערכת שלמה שניזונה מתעמולה, פחד ושליטה - לעולם לא תדע להכיל מישהי שהיא גם חזקה, גם שונה, וגם ישרה עד כאב.
אלפבה היא דמות שנאבקה לשנות מערכת שלא רצתה להשתנות. וכשהיא מבינה את זה - היא מפסיקה להילחם. זו לא כניעה. זוהי החירות האמיתית.
וכאן נכנס המסר הפמיניסטי הגדול של הסרט: אלפבה לא מוותרת על עצמה - היא מוותרת על עולם שלא מצליח להכיל אישה כמוה. ועושה זאת בחן, בעוצמה, ובשקט שרק נשים חכמות באמת מסוגלות לו.
גלינדה, מצידה, נשארת בעוץ לא מתוך חולשה אלא מתוך בחירה הפוכה: לתקן מבפנים. הסיפור הופך פתאום לדיוקן של שתי נשים שחולקות אמת עמוקה יותר מכל כישוף - אמת אחת ששינתה אותן for good.
כי הסוף האמיתי של Wicked לא שייך לקוסם. לא לדורותי. לא למלחמה בין טוב לרע.
הוא שייך לשתי נשים שלמדו שאפשר לשנות עולם - גם אם לא את אותו העולם.
אלפבה מצאה את החופש שלה. גלינדה מצאה את המנהיגות שלה. ושתיהן מצאו זו את זו מחדש.
הביצועים שהרימו את הכל
מבחינה קולנועית, "Wicked 2" הוא עדיין חגיגת צבעים ותנועה שקשה להסיר ממנה עיניים. ההשקעה בתפאורה עצומה; העריכה מדויקת, המטיסות והקסמים נראים טבעיים יותר ממה שאי פעם חשבתי שאפשר להביא למסך. ועדיין - בתוך כל הוויזואליה המרהיבה הזאת - הכוח של הסרט נמצא ברגש. בחיבורים. במה שנאמר ולא נאמר בין שתי הנשים שמחזיקות את כל העלילה.
וכמובן, קשה להתעלם מהכישרון של סינת'יה אריבו ואריאנה גרנדה. הראשונה מביאה עומק ומורכבות שמגדירים מחדש את הדמות של אלפבה; השנייה מוכיחה שהיא לא רק קול גדול - היא לב גדול. המשחק של שתיהן מרגיש כמו דואט בלתי פוסק, שמחזיק את הסרט גם ברגעים שבהם המוזיקה עצמה פחות נוכחת.
כי כן - יש כאן חיסרון. השירים מעטים יותר. לעיתים פחות חזקים. יש תחושה שחסר עוד רגע אחד של פיצוץ מוזיקלי. אבל אולי בגלל זה דווקא הרגש - המילים, המבט, הבחירה - מקבלים יותר מקום לנצוץ.
למי הסרט הזה מתאים?
אם את שואלת את עצמך אם כדאי לך ללכת לראות את "Wicked 2", התשובה שלי היא: כן. אבל לא סתם כן.
זה הסרט שאת צריכה לראות עם החברה הכי טובה שלך. זו החברה שמכירה אותך מתמיד, שעברה איתך את כל השינויים, שאולי גם לקחתן החיים לכיוונים קצת שונים אבל עדיין יודעות שאתן תמיד תהיו אחת לשנייה.
קחו ממחטות. קחו מסקרה עמידה במים. ותתכוננו לצאת משם עם משהו שישנה לכן את הראש.
כי "Wicked 2" הוא לא סתם סרט על מכשפות ועל קסם. זה סרט על נשים שלא מבקשות רשות להיות מי שהן. על חברות שמשנה את החיים. ועל הבחירה לבחור בעצמך, גם כשזה קשה.
וכשאלפבה מחליטה להפסיק להשתתף בסיפור שכתבו עליה - זה הרגע שבו הבנתי שזה לא סרט על כישוף. זה סרט על בעלות. על נרטיב. על נשיות בעולם שמפחד מנשים שמגדירות את עצמן. על סיפור שנועד להיות אגדה - והפך למראה.
והאמת? זו הסיבה שהמסך ירוק. אבל הסרט אנושי. אולי האנושי ביותר שראיתי השנה.
