קוראות וקוראים יקרים שלי,
אתם רגילים לקרוא אצלי על כלות. על שמלות. על קולקציות שמגיעות, טרנדים שעוברים ועיצובים שנשארים. שנים שאני זו שמנתחת, מבקרת, מסקרת - ועכשיו, בפעם הראשונה, אני בצד השני. ואני חייבת להודות: לא ציפיתי שיהיה לי כל כך הרבה מה לספר.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
כשהתחלתי לתכנן את החתונה, יצאתי שוב ושוב מאותה נקודת הנחה: אי אפשר להמציא את הגלגל מחדש. המונים התחתנו לפניי והמונים יתחתנו אחריי, ועולם החתונות הוא בסופו של דבר עולם שחוזר על עצמו - אותם רגעים, אותן פנטזיות, אותן שמלות. הגעתי לתהליך עם ראש מפוכח ורציונלי. ורק דבר אחד היה לי ברור לחלוטין מהרגע הראשון - שמלת הכלה שלי תהיה החלק הכי משמעותי מבחינתי בכל העניין הזה, ושהיא תהיה של שירן מרגוט ואלה קליסקי מ־Margot. לא קבעתי פגישות אצל מעצבים אחרים, לא עשיתי "סבב", לא התלבטתי. מבחינתי זו הייתה בחירה טבעית לחלוטין.
יש כאן גם גילוי נאות שירן ואלה הן חברות טובות שלי. אבל הרבה לפני שהפכנו לחברות, הייתי אוהדת שלהן. מאז ומתמיד אהבתי את העיצובים שלהן, עקבתי אחריהן, והייתי משוכנעת שיש להן משהו שאין לאף אחד אחר בארץ. קו שהוא שלהן לגמרי- כזה שמרגיש חו"ל, אירופאי, ונושם בצורה אחרת. הן לא מנסות להיות "כלה ישראלית קלאסית". הן מביאות משהו הרבה יותר רחב מזה, ותמיד הרגשתי את זה.
בפגישה הראשונה מדדתי שמלת סאטן נפוחה ונסיכותית - בדיוק מה שכל מי שמכיר אותי היה מדמיין עליי. דיסני, פנינים, נסיכה. ואהבתי אותה. אבל אחרי כמה רגעים מצאתי את עצמי אומרת לשירן: "תביאי לי את מרגרט." מרגרט הוא אחד הדגמים האייקוניים של הבית - שמלת משי צמודה, רכה ונשפכת, עם אצילות שקטה שלא מתאמצת. ברגע שלבשתי אותה, כל החדר השתתק. ואז התחילו הדמעות. ועדיין, למרות היופי הבלתי נתפס שלה, הרגשתי שזה כמעט אני - אבל לא עד הסוף. בדיעבד, זה היה הרגע שבו הכול השתנה.
הדגם שממנו הכל התחיל - ׳מרגרט׳
הצגת פוסט זה באינסטגרם
התחלנו לשחק. להחליף חלקים, לשנות בדים, לבנות את החלק העליון מחדש, לפרק ולהרכיב. ובשלב מסוים הבנו שאנחנו כבר לא "מתאימות" שמלה קיימת - אנחנו יוצרות אחת חדשה. החצאית נתפרה ממשי איטלקי נושם ועדיין יוקרתי שנשפך על הגוף בצורה שקשה להסביר במילים. ההינומה השתלבה בה בצורה טבעית והרמונית. והפרחים התלת מימדיים שסגרו את שולי השמלה מלמטה נתנו לה תחושה רומנטית שמרגישה כמו קמפיין ווג ישן, כמו טוסקנה, כמו כל מה שרציתי שהחתונה שלי תהיה - ווינטג', אירופאי, אינטימי.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
ובתוך כל התהליך הזה, היה דבר אחד שהיה לי ברור מהרגע הראשון: רציתי להרגיש את אמא שלי איתי. אמא שלי נפטרה לפני חמש וחצי שנים, ורציתי להכניס לשמלה אלמנט שיזכיר לי אותה - אבל בצורה אינטימית ושקטה. לא משהו שהקהל חייב להבין. משהו שאני ארגיש. עוד הרבה לפני שהתארסתי, שירן אמרה לי שביום שבו נעצב את שמלת הכלה שלי היא תמצא דרך להכניס לתוכה את אמא שלי. ובאמת, ככל שהשמלה התפתחה, ההבטחה הזאת קיבלה צורה.
הפרפר, שהיה תמיד הסמל שלי לאמא, הפך לחלק מהשפה העיצובית של השמלה. המחוך נבנה ממשחקי כיוון של המשי עצמו, כך שכשמסתכלים עליו מקרוב הוא נראה כמעט כמו כנפיים שפרושות. שירן הזמינה פנינים מיוחדות - לא עגולות כמו שאנחנו רגילים לראות, אלא מוארכות ועדינות, בצורת טיפה, שנראות כמו כנפי פרפר קטנות. אף אחד לא היה חייב לדעת. אבל אני ידעתי.
טיפ אחד לכל כלה שמתכננת עיצוב אישי: אל תצלמו את המדידות. יש משהו עוצמתי מאוד בהתרגשות שמתחדשת בכל פגישה, כשהשמלה משנה את פניה קצת ומתפתחת בלי שאת רואה אותה כל יום. זה מה שהפך את כל התהליך הזה לאחד הדברים הכי כיפיים שעשיתי לאורך כל תכנון החתונה.
שירן עצמה מספרת: ״כשהתחלתי לעבוד על השמלה, ידעתי שיש פה משהו. מרגרט הוא הבסט סלר שלנו, והיה לי ברור שאם אנחנו יוצרות משהו חדש שנולד מתוכה - הוא צריך להיות לפחות באותה רמה, ואולי אפילו מעבר לה. ככל שהשמלה התפתחה, הרגשתי שהיא לא רק מדויקת לשובל - היא פשוט יצירה אחרת לגמרי. היום, כשכלות מגיעות למדוד את זואי, אמהות בוכות, כלות בוכות - ואני כל פעם מחדש מבינה למה. כי זו שמלה שנוצרה עם המון אהבה, בשביל מישהי שאני אוהבת מאוד. ואני חושבת שזו אחת היצירות הכי מרגשות שיצרתי.״
גם היום, וגם בעוד שנים שאפתח את האלבומים, אני יכולה להגיד בלב שלם שלא ראיתי שמלה שמרגישה כמו השמלה הזאת. אנשים לא רק אמרו שהיא יפה - הם אמרו שהיא מדויקת לי. ואולי בגלל זה הסיפור שלה לא נגמר בחתונה. שירן ואלה התאהבו בדגם כל כך שהחליטו להכניס אותו לקולקציה הרשמית של Margot תחת השם "זואי", והוא כבר הפך לאחד הדגמים הכי מצליחים של הבית בעולם.
החלק הכי מטורף מבחינתי: שמלה שנולדה מתוך זיכרון אישי מאוד, מתוך געגוע ומתוך רצון להרגיש חיבוק אחרון מאמא - הצליחה לגעת בעוד נשים בכל העולם. אבל מעבר לכל המחמאות וההצלחה, הדבר הכי חשוב כבר קרה - באותו רגע בחופה. הרגשתי אותה איתי. גם אם אף אחד אחר לא ראה את זה, אני הרגשתי את הפרפר מלווה אותי כל הדרך.
