מותג האופנה רנואר והיזם החברתי אלון קמינר, אשר נפצע קשה במהלך מלחמת "חרבות ברזל", ממשיכים את שיתוף הפעולה עם פרויקט חברתי חדש שנועד להעלות את המודעות לפוסט-טראומה, לתהליכי השיקום ולחשיבות הפנייה לעזרה.
הבוקר (חמישי) התקיים אירוע השקת קולקציית קפסולה מיוחדת במלון ג'ורג' בתל אביב, שמטרתה לעודד שיח פתוח על בריאות הנפש ופוסט-טראומה. הקולקציה כוללת שלוש חולצות עם המסרים "תדברו על זה" ו-"גם אני מדבר/מדברת על זה עם מישהו", כשכל הרווחים ממכירת החולצות נתרמים לחוות רוקה - מיזם שיקומי המסייע ליוצאי ויוצאות כוחות הביטחון המתמודדים עם פוסט-טראומה.
במהלך האירוע התקיים פאנל בהנחייתו של ידין גלמן על הכוח שבשיח פתוח ועל האחריות החברתית של מותגים בקידום מודעות לנושא, ועל ההתמודדות עם הפציעות הבלתי נראות ועל הדרך לשיקום. באירוע נכחו בין היתר טל מורד, דביר סולומון, גלי וזיו ברמן, דין מרושניקוב ועוד.
הפרויקט החדש ממשיך שיתוף פעולה שהחל זמן קצר לאחר אירועי 7 באוקטובר, במסגרתו עסקו רנואר וקמינר בסיפוריהם של קטועי גפיים שנפצעו במלחמה ובהמשך יצרו את סדרת הרשת "בכל מקום", שהציגה את סיפוריהם האישיים של פצועי המלחמה ותהליכי השיקום שלהם וזכתה לחשיפה של כ-10 מיליון צפיות. כעת מבקשים השניים להרחיב את השיח גם להתמודדות עם הפציעות הבלתי נראות, ולעודד הכרה בחשיבות בריאות הנפש כחלק בלתי נפרד מתהליך השיקום.
"המטרה הראשונה הייתה לקחת את הדבר השקוף ולהפוך אותו ללא שקוף", סיפר קמינר. "המטרה השנייה הייתה להראות שלא כל נכי צה"ל הם קטועי גפיים או בעלי צלקת בולטת. דווקא בגלל זה גם אני מוביל קמפיין ומצטלם, ובתוך הדבר הזה גם אם הצלקת שלך לא מאוד גדולה, אתה יודע שהיא קיימת. לי חשוב מאוד לייצר מעגליות, אקו־סיסטם של Doing Good כלומר, גם הקולקציה, גם התרומה לחווה, גם האוכל שאתם אוכלים כאן מהחווה, הכול סוגר איזשהו מעגל, כי אני מאמין שטוב מביא טוב".
שי רזניק, מנהלת מרחב קהילתי בחוות רוקה, הוסיפה: "בסוף אנחנו מרחב שרוצה לתת כלים לאנשים שמתמודדים עם פוסט־טראומה. אנחנו עובדים גם עם בני ובנות זוג של מתמודדים עם פוסט־טראומה, עם זוגות, עם מילואימניקים. באמת, אנחנו רוצים להגיע לכולם. ואם לא נדבר על זה, ויותר מזה, אם לא נקשיב למי שמדבר על זה, הם לא יעזו להגיע".
"אנחנו לא השיקום עצמו", הדגישה. "זו דרך ארוכה, מהצבא ועד השיקום, ואנחנו רוצים להיות חלק מהדרך הזאת. חוץ מהעבודה החקלאית, שהיא פשוט קסם, לא רק למי שמתמודד עם פוסט־טראומה אלא לכולנו, להיות בטבע ובמרחב הפתוח מאוד מקרקע ומחזיר אותנו לעצמנו".
מירושניקוב, שנפצע ב־2010, זכור כאחד הלוחמים הראשונים שפתחו את נושא הפציעות השקופות לשיח הציבורי. "אני זוכר את התמונה שלך ממש אחרי הפציעה, שהתפרסמה בכל מקום. זה היה רגע מאוד דרמטי ללוחמים", ציין גלמן.
"כשאני נפצעתי, לא דיברו", הוסיף מירושניקוב, "לא היו רשתות חברתיות כמו היום. אני התביישתי לספר, התביישתי ללכת לפסיכולוגית. להגיע לפה היום, ולראות שחברה כל כך גדולה כמו רנואר מתעסקת בנושא כל כך רגיש, ומי שמוביל אותו הוא קטוע גפיים, ומה שמעניין אותו זה דווקא הפציעות השקופות, אלה שלא רואים... לקח לי הרבה שנים לעמוד על במה ולדבר על הפציעות שלי".
"אני שונא ללכת לפסיכולוגית שלי", שיתף בגילוי לב, "אני שונא ללכת אליה. אני מבטל לה הרבה פעמים. והיא יודעת את זה, והיא מקבלת את זה. והרבה אנשים לא מקבלים את זה. אז לפעמים אני פשוט מבריז, כי קשה לי. אבל זו החובה שלנו, החובה של כולנו בתקופה הזו, לאפשר לכולם לדבר, לפרוק את הרגשות שלהם. כמו שהפסיכולוגית שלי מקבלת אותי גם אחרי עשר פעמים שביטלתי לה, והיא באה, מחבקת אותי ואומרת לי: "תודה שבאת".
קמינר הוסיף: "כשאני חזרתי מהמלחמה הבנתי שחזרתי אחרת. החלטתי עם עצמי שאני לא אהיה בהימנעות, ושאני אדבר על זה. אבל החלטתי גם שאני אדבר במקומות שיש בהם הקשבה, ופה בעיניי נמצא המסר. לפעמים אנשים שואלים: "נו, איך אתה? איך המלחמה?" אבל אם זו לא באמת סיטואציה של הקשבה, מאוד קשה לדבר על זה. זה אפילו גורם לך להתכנס פנימה. מבחינתי, לדבר על זה, זה להחליט שאתה לא נמנע. שאתה מוכן לדבר כשיש מי שמקשיב".
"כשבחרנו את המשפט 'תדברו את זה', היה לי חשוב לבחור משפט שלא מחייב דווקא טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי. גם בגלל שיש עדיין רתיעה מהמקומות האלה. אבל גם בגלל שאני חושב, וזה לא טייק מקצועי אלא אישי, שברגע שאתה מעלה משהו לשפה, הוא יוצא מהמקומות החשוכים, מהתת־מודע, מהמקום שאי אפשר לגעת בו. פתאום הוא נמצא כאן, מולך. ועכשיו אפשר להתחיל להתמודד איתו".
"לא הגדרנו אפילו עם מי צריך לדבר", הוא הסביר, "כי גם לדבר עם עצמך, בכנות אמיתית, בלילה או בכל רגע אחר, זו כבר התחלה של תהליך. מבחינתי, "תדברו את זה" אומר פשוט להוציא את זה החוצה. ברגע שאתה מוציא את זה החוצה, דברים מתחילים לזוז".
"אני חושב שגם לדבר על זה הופך להיות ממכר, במובן הכי חיובי שיש", הוסיף גלמן בהתרגשות. "אני התחלתי מלכתוב לעצמי מה עברתי. אחר כך סיפרתי לפסיכולוג. אחר כך סיפרתי לבת הזוג שלי. אחר כך לחבר. וכל פעם הרגשתי שאני מוריד מעצמי עוד שכבה שהגנה עליי. התחושה הזאת של השחרור היא ממכרת, בצורה הכי טובה שיכולה להיות".
מרנואר נמסר: "אנחנו מאמינים שלמותגים יש אחריות חברתית ויכולת לייצר שיח משמעותי. שיתוף הפעולה עם אלון קמינר נולד מתוך רצון לתת במה אמיתית לסיפורי השיקום וההתמודדות, ולעודד אנשים לפנות לעזרה כשהם זקוקים לה. אנו גאים לקחת חלק בפרויקט שכולו נתינה, מודעות ותקווה".
