שנייה, שיילין וודלי, אנחנו צריכות לדבר על הלוק הזה.
כי מצד אחד, מדובר ב־Balenciaga Couture בעיצובו של פיירפאולו פיצ'ולי, בטקס ה׳אמי׳, וכל מה שצריך כדי לייצר רגע אופנתי בלתי נשכח. מצד שני, ברגע שהסתכלנו עליה היינו צריכות לעשות זום קטן, להטות את הראש ולנסות להבין איך בדיוק כל הדבר הזה אמור להתחבר לנו לעין.
טופ כחול עם מחשוף עמוק במיוחד, מכנסיים רחבים המכוסים בקריסטלים ופאייטים מוזהבים, כפפות אופרה בצבע בורדו ושרשרת צבעונית ועמוסה. כל אחד מהפריטים בפני עצמו? אנחנו איתו. אפילו מאוד. אבל ביחד? זה כבר סיפור אחר.
וזה בדיוק מה שמסקרן אותנו בלוק הזה. הוא לא עוד לוק שטיח שעוברים עליו עם "וואו, מהממת" וממשיכים הלאה. הוא קצת מוזר. אפילו מאוד מוזר. ובמקרה הזה, אנחנו אומרות את זה דווקא כמחמאה.
כי בתוך ים של שמלות ערב צפויות, שיילין הגיעה עם משהו שגרם לנו להסתכל שוב.
שיילין חזרה השנה לטקס האמי אחרי כמעט עשור, והפעם היא כבר הגיעה כזוכת אמי: בתחילת החודש היא קטפה את הפסלון הראשון שלה, בקטגוריית שחקנית אורחת בדרמה, על תפקידה כאנני בסדרה "פרדייז" (Paradise).
אז כן, זה היה אמור להיות רגע גדול, והיא בהחלט דאגה שיהיה לנו מה לראות.
הבחירה שלה הייתה במערכת קוטור של Balenciaga, בעיצובו של פיירפאולו פיצ'ולי, עם טופ בגוון כחול־סגלגל בעל מחשוף עמוק ומכנסיים רחבים, משובצים בקריסטלים ובפאייטים בגווני זהב וכסף. אליהם נוספו כפפות אופרה בורדו, נעלי סלינגבק ושרשרת סטייטמנט צבעונית של HOWL Jewelry.
עכשיו תסתכלו שוב. הכחול. הזהב. הבורדו. השרשרת. הכפפות. המחשוף. המכנסיים.
יש כאן כל כך הרבה דברים שקורים בו־זמנית, שאנחנו כבר לא בטוחות אם אנחנו מסתכלות על לוק אחד או על חמישה לוקים שנפגשו במקרה בדרך לאמי. וזה, איכשהו, גם הקסם שלו.
כי יש משהו מאוד מעניין בבחירה להגיע לאירוע כזה עם לוק שלא מבקש להיות "יפה". הוא מבקש להיות נוכח. הוא מבקש תגובה. הוא מבקש מאיתנו לעצור לעוד שנייה כדי להבין מה בדיוק קורה כאן. ועל זה אנחנו אומרות - הצלחת. גם כשאנחנו עדיין לא בטוחות אם הצלחת בקטע טוב.
ומה שמוסיף עוד שכבה לכל העניין הוא שהלוק הזה לא נולד על השטיח.
הוא הגיע היישר מתצוגת הקוטור של Balenciaga, שם פיצ'ולי הציג את אותו שילוב של טופ כחול ומכנסיים מנצנצים, אבל עטף אותו בגלימה שחורה גדולה ודרמטית, שהפכה את כל הלוק למשהו הרבה יותר מסתורי, כמעט פיסולי.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
שיילין לקחה את אותו בסיס בדיוק - אבל השאירה את הגלימה מאחור. במקומה נכנסו כפפות האופרה הבורדו והשרשרת הצבעונית. וכאן, מבחינתנו, מתחיל כל הדיון, כי זה אותו לוק, אבל ממש לא אותו אפקט.
על המסלול הוא נראה כמו רגע קוטור שלם. יש בו מעטפת, יש דרמה, יש נפח, וכל הדבר הזה עובד כמקשה אחת.
על שיילין, בלי הגלימה, כל אלמנט מקבל במה משלו - הכחול, הזהב, הבורדו, התכשיט, המחשוף - ופתאום כולם מדברים בבת אחת.
אולי קצת יותר מדי, ואולי דווקא זאת הנקודה. כי לוק טוב לא תמיד חייב לגרום לנו לרצות להעתיק אותו. לפעמים הוא פשוט צריך לגרום לנו לדבר עליו, והלוק הזה בהחלט עשה את זה, דווקא משום שהוא כל כך לא צפוי.
יש משהו כמעט משעשע בפער בין החיוך המאושר של שיילין לבין המהומה האופנתית שמתרחשת מתחת לצוואר. היא נראית לגמרי בתוך הרגע, בזמן שאנחנו כאן מנסות להבין למה המכנסיים האלה כל כך ארוכים, למה הכפפות האלה דווקא בורדו והאם השרשרת באמת הייתה הכרחית.
אבל אולי זאת בדיוק הסיבה שאנחנו אוהבות את זה.
אופנה לא תמיד צריכה לתת לנו תשובה. לפעמים היא פשוט צריכה להשאיר אותנו עם שאלה. והלוק הזה? השאיר אותנו עם לא מעט.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
אנחנו לא בטוחות שאנחנו אוהבות אותו - ואנחנו גם לא בטוחות שאנחנו שונאות אותו.
אבל דבר אחד בטוח: לא הצלחנו להפסיק להסתכל עליו.
ואם תשאלו אותנו, בעולם שבו שטיחי הפרסים יכולים לפעמים להיראות כמו רצף אחד ארוך של שמלות יפות ודי צפויות - זה כבר הישג בפני עצמו.
