״זו הפעם הראשונה שאני מרגיש משוחרר באמת מכל המחשבות והקולות שעולים בראש, אלה שבולמים את היצירה״. את המשפט הזה אומר ויקטור ויוי בלאיש, מעצב שכבר הספיק לעבוד בבית האופנה רוברטו קוואלי, להציג בשבוע האופנה במילאנו ולבנות לעצמו שפה עיצובית שמזוהה איתו כבר שנים. דווקא עכשיו, כמעט שלושה עשורים אחרי שסיים את שנקר, הוא מספר שגילה משהו חדש: איך זה מרגיש ליצור בלי לחשוב כל הזמן אם זה יותר מדי.
ואם מסתכלים על התמונות מהתצוגה החדשה שלו, BLACKSTAR, מבינים שהוא לקח את הגילוי הזה די רחוק. שמלות שנראות כמו ציפורים שלא פגשנו מעולם, שכבות בד שנעות סביב הגוף, נוצות, גדילים, גב חשוף, מחוכים ארכיטקטוניים וגם לא מעט דרמה. הכול נמצא שם, אבל הפעם בלאיש לא ניסה לרסן שום דבר.
התצוגה, שהתקיימה אמש (ב׳) באולם Black Box החדש, משכה גם לא מעט פרצופים מוכרים. בין מי שהגיעו לראות את הקולקציה היו אניה בוקשטיין, מגי אזרזר, לוסי איוב, מירי מסיקה, יעל אלקנה, נלי תגר, אפרת גוש, אופירה אסייג, תרצה, ריף נאמן, מאיה קאי, עידן חביב ומיקי בוגנים. גם מוטי רייף, קרן וולף, מיקה בשן, יערה קידר וסנדרה רינגלר הגיעו לאירוע. אבל עם כל הכבוד לשורה הראשונה, הפעם דווקא הסיפור שמאחורי הבגדים היה מסקרן לא פחות מהאורחים שבאו לראות אותם.
התצוגה שהתקיימה בשיתוף מותג רכבי היוקרה Genesis, נולדה מתוך משחק עם משמעות השם ״בראשית״. אלא שבמקום לספר מחדש את סיפור הבריאה המוכר, בלאיש החליט לחזור לסיפור הבריאה שלו עצמו.
״לקחתי את זה צעד פנימה: לא סיפור הבריאה, אלא סיפור בריאה. בריאה אישית, שקשורה אליי ולסיפור שלי״, הוא מספר לנו. ״וברגע שזה קרה, נפתח בזה המון חופש - לקחתי את זה לעצמי, לציפורים, לאן שבא לי״.
המכשפה שלו כבר לא אותה מכשפה
כדי להבין את BLACKSTAR צריך לחזור ל־1996, השנה שבה בלאיש הציג בשנקר את קולקציית הגמר שלו, ״נשיקת אשת העכביש״. במרכזה עמדה דמות נשית שהוא מתאר כמכשפה זקנה, דרמטית וקיצונית. כמעט 30 שנה אחר כך, היא חוזרת. רק שהפעם היא לא בדיוק אותה אישה.
״כמו שאני השתניתי, גם היא השתנתה״, הוא אומר. ״הדימוי הנשי שלי אז היה דרמטי וקיצוני - ציפורניים, דרמה, סקסיות מוחצת. היום היא בטוויסט אחר לגמרי: יותר סטריט, יותר בועטת, פחות מחשופים, יותר מכוסה. היא עדיין היא, אבל הרבה יותר רכה והרבה יותר נגישה״.
זה גם מסביר למה הקולקציה לא נראית כמו ניסיון לשחזר את העבר. בלאיש חוזר אל הדימויים הראשונים שלו, אבל מעביר אותם דרך כל מה שלמד מאז.
החלק הראשון של התצוגה נפתח בשחור: ג׳ינס קרוע, משי כהה, מחוכים, פרימות מכוונות, ז׳קטים ונפחים גדולים. בתוך הקבוצה הזאת נמצאת גם ההשפעה הישירה ביותר של Genesis. בלאיש מספר על מחוך שחור ארכיטקטוני, שבנוי מקווים חדים וקימורים שמזכירים גוף של מכונית, ועל שימוש בבדים מטאליים שהוא בדרך כלל לא נוגע בהם, בהם משי שזור בחוטי לורקס ומתכת.
החיבור עם מותג הרכב לא נשאר רק על הנייר. התצוגה התקיימה בחלל Black Box חדש, בגודל של כ־1,200 מ״ר, שהפך לחלל אפלולי עם עשן, תאורה ומסלול בצורת X. שתי מכוניות Genesis שולבו במיצג. אבל ככל שהדגמים התקדמו על המסלול, ההשראה התעשייתית פינתה מקום לעולם הרבה פחות צפוי.
ברגע שהוא חשב ״טו מאץ׳״, הוא החליט להמשיך
דיוויד בואי מלווה את בלאיש כבר מתחילת הדרך. השיר שליווה את קולקציית הגמר שלו בשנקר היה ״Lady Grinning Soul״, וגם שמה של הקולקציה הנוכחית, BLACKSTAR, לקוח משם אלבומו האחרון של בואי.
אבל בואי הוא לא רק רפרנס מוזיקלי. בלאיש מדבר על החופש שהיה לו להחליף דמויות, זהויות וסגנונות, ועל האפשרות להיות עוצמתי ושברירי באותו הזמן.
״מה שהוא נתן לי לאורך השנים הוא חופש: לחשוב לכל הכיוונים, אינטואיטיבית, בלי תכתיבים״, הוא אומר. ״אופנה אקסטרווגנטית ולא מתפשרת: רומנטיקה, כוח, שיק, רוק אנד רול״.
גם האנדרוגיניות של בואי נמצאת בקולקציה. לדברי בלאיש, חלק מהלוקים עוצבו כך שיוכלו להילבש על נשים ועל גברים, בלי גבול ברור ביניהם.
ואז מגיע החלק שבו הוא מרשה לעצמו להתרחק כמעט לגמרי מבגדים במובן המקובל של המילה.
בלאיש יצר לקולקציה ציפורים דמיוניות, כאלה שלא מבוססות על מין מוכר בטבע. הן נולדו על בובת הדיגום, מתוך משחק עם משי, נוצות, נפחים וצורות.
״הכנתי המון נוצות, בצורות וגדלים, ומשי, ועל הבובה זה פשוט קרה: אני לוקח חתיכת בד והציפור נולדת לבד״, הוא מספר.
בתמונות מהמסלול אפשר לראות איך הרעיון הזה מתפתח. שמלת מיני ורודה שמורכבת משכבות צפופות של בד ומלמלות, עם חלק אחורי ארוך יותר שנע מאחורי הדוגמנית. שמלה בגווני בורדו וורוד עם גב חשוף, עיטורי נוצות גדולים וגדיל ארוך שיורד מהצוואר. ולוק שחור־לבן עצום ממדים, עם שכבות שנראות כמעט כמו כנפיים.
אלה לא בגדים שנועדו להשתלב בשקט במלתחה. יש בהם משהו תיאטרלי, לפעמים כמעט מוזר, אבל גם עבודת חומר שמסקרן להתעכב עליה.
״כל פעם שעלתה בי מחשבה שזה טו מאץ׳, חשבתי על בואי, על אמא שלי אבלין, על הציפורים, על להמציא בריאה - ושחררתי״, הוא אומר. ואם יש משפט אחד שמסביר את הקולקציה הזאת, אולי זה הוא.
ומה קרה כשהשחור נעלם?
לקראת הסיום, האווירה השתנתה. אחרי השחור, המטאליות והציפורים הצבעוניות, הופיעה קבוצה לבנה ורכה יותר, שבלאיש מדמה ללהקת ברבורים.
אחת השמלות הייתה עשויה משי בגוון ורוד בהיר, עם גב פתוח שמוקף במלמלות ותיק קטן בעל גדילים ארוכים. בדגמים אחרים הופיעו עבודות חבל וקליעה, גדילים לבנים שהשתלשלו כמעט עד הרצפה, ושכבות בד שקופות.
אחד הלוקים הבולטים שילב חלק עליון לבן במראה סרוג, עם פתחים בצדי הגוף וגדילים עבים, יחד עם חצאית ארוכה ורכה. דגם אחר היה בנוי כמעט כולו מגדילים לבנים שנעו עם הדוגמנית. בהמשך הגיעו גם שמלות לבנות עתירות שכבות ומלמלות, שנראו כמו ענני בד.
זה היה סיום הרבה יותר עדין מבחינת הצבע, אבל לא מבחינת הנוכחות. בלאיש לא ויתר על הנפחים ועל התנועה; הוא פשוט החליף את האפלה בלבן.
דווקא עכשיו, אחרי כל השנים האלה
הסיפור של BLACKSTAR יכול היה להסתיים בנוצות ובשמלות הלבנות. אבל מה שנשאר איתנו מהריאיון עם בלאיש הוא דווקא התיאור שלו את תהליך העבודה.
״לפני כן הייתי יותר סגור, ניסיתי להישאר בתוך המסגרות והחוקים שהצבתי לעצמי״, הוא אומר. ״הפעם השמיים היו פתוחים״.
יש משהו מעניין במעצב שכבר גיבש כתב יד ברור, ובכל זאת מספר שרק עכשיו הוא מצליח להשתחרר ממנו קצת. אולי בגלל זה הקולקציה הזאת מרגישה כל כך אישית. היא מחזירה לבמה דמות מלפני 30 שנה, אבל לא מבקשת להישאר שם.
״עם כל המורכבות שבקולקציה הזו, אני מלא שמחה בתקופה הזו״, הוא מסכם.
אחרי כל השחור, הנוצות והדרמה, דווקא המשפט הזה נותן לתצוגה משמעות אחרת. בלאיש לא רק חזר להתחלה שלו. הוא בדק מה עוד אפשר לעשות איתה.
